לא מזמן יצא לי לדבר עם כמה חברים הנמצאים גם הם על הספקטרום, על התופעה המוזרה הנקראת "לא אוטיסטים". התבדחנו על כך שכמו שעושים עלינו אינספור מחקרים וכותבים עלינו ספרים, כך גם אנחנו צריכים לערוך מחקרים על אותם אנשים המוגדרים 'רגילים'.
דיברנו על איך חברויות בין אנשים 'רגילים' שלא נמצאים על הספקטרום, הם תעלומה גמורה בעינינו. הדרך בה הם מתקשרים האחד עם השני/ה הוא כל זה כל כך זר ומוזר עבורנו. ואולי, דווקא בגלל ה'שונות' שלי אני נהנית להתבונן מהצד, לחקור וללמוד.
אני מרגישה כאילו עצם קיומי הוא סוג של מחקר מעבדה, אלה שגם אני חלק מהמחקר או הניסוי. מגיל צעיר הבנתי שכדי לנסות להשתלב עליי לבחון ולנסות לחקות תבניות 'נורמטיביות' שאני רואה סביבי, ממש כמו שדיאן פוסי חקרה גורילות דרך זה שחיה בקרבם ולמדה איך להתנהג כמוהם.
עכשיו, שלא תבינו אותי לא נכון, אני ממש אבל ממש לא מנסה להשוות אתכם לגורילות.
להיפך, אני מרגישה כאילו אני הגורילה שמנסה להשתלב עם בני האדם, אך למרות כל הניסיונות נראה כי פשוט אין לי את החלק התבוני הזה שגורם לתקשורת שלי להיות מותאמת.
בסופו של יום קשה לי להתעלם מהטבע שלי. אני לא נועדתי להיות מתאימה לאותה חברה אשר כה רחוקה (אך קרובה) לי. החלק שלי לא שייך לפאזל הזה אני שייכת לפאזל אחר בכלל. הוא בו זמנית דומה אבל גם מאוד שונה.
זה לא משנה כמה דיאן פוסי רצתה לחיות עם הגורילות ולהבין כל סוד קטן שלהן, מקומה הוא בקרב בני האדם, איתם היא חולקת אותה שפה. ובכל זאת, היא לא ויתרה על הניסיון ליצור קשר עם הגורילות, ואף הצליחה ותרמה מאוד למחקר של חיות מסקרנות אלו.
אני לא מאבדת תקווה. גם אם זה קשה אני מנסה לצאת מאזור הנוחות, לשנות קצת מהשפה שלי, לחקות קצת מהשפה של האנשים ה'נורמלים'. מנסה להשתלב, אך לא יותר מדי. לא הייתי רוצה שהזהות שלי תשתנה, אני מי שאני.
תודה לאלוהים היקר, יש לי חברים שלא נמצאים על הספקטרום ולמרות שהם מעולם לא יבינו אותי כמו חבריי שעל הספקטרום, אני יודעת שהחברות כנה ומשמעותית לא פחות. אולי זה יותר קשה, אבל כמו שאמרתי בעבר: מה הטעם בחיים אם לא נאתגר אותם?
