בין קוראי העיתון והאתר איש לא החמיץ מן הסתם את ההספדים הרבים על הרב חיים דרוקמן. התכונה הבולטת שעלתה מהם הייתה המסירות והאחריות. לכולם הוא עזר, לכולם האיר פנים. הוא קיבל אנשים גם בשתיים ובשלוש בלילה. אנשים זרים לנו בביתו והתארחו אצלו בשבתות. כל זאת כמובן מלבד מילוי תפקידיו החינוכיים, לימוד התורה וההנהגה הציבורית.
לצד כל זאת, כמעט מיד עם ההודעה על מותו מיהרו ועלו ברשתות החברתיות כתבי אישום רבים שהתייחסו אליו בתור "הרב שטייח את פרשיות הפגיעה המינית". חלקם לא המתינו אפילו להלוויה, ודאי לא לסוף השבעה.
לכאורה, לגופו של נושא, הביקורת מוצדקת. בדור האחרון הולכת וצומחת תנועה של חוסר סובלנות מוחלט לפגיעות כאלה, תנועה שמובילה לתיקון עולם. ואכן, שני מקרים מפורסמים (ויש המדברים על יותר מכך) הונחו בשעתם לפתחו של הרב דרוקמן, ולמרבה הצער הוא לא מיהר לטפל בהם בנחישות, במסירות וברגישות שאפיינו אותו כל כך. איש לא מאשים חלילה את הרב עצמו במעשים כאלה, אלא רק בכך שלא פעל לעצור אותם אף שהיה לו הכוח לכך. לו היה פועל אחרת ייתכן שהיה מונע פגיעה נוספת, וגם מעביר שדר גדול של אמון לנפגעי עבירות מין.
ומדוע לא פעל אחרת? עוד בחייו של הרב דרוקמן נבוכו בשאלה הזו רבים מאוהביו ומאלה שנשאו אליו עיניים. חלק דיברו על אהבה שמקלקלת את השורה, אחרים על אמונה גדולה, אולי גדולה מדי, בתיקון ובתשובה, והיו שהזכירו שיטות חינוך שמרניות שלא תמיד יודעות לפתור כל בעיה. ובכל זאת, גימוד דמותו, על כל המפעלים הציבוריים שהיה שותף להם ומעשי החסד האדירים שלו, וצמצומה לטעות האחת שלו, הם מעשה שטחי, לא הגון ולא הוגן.
משל למה הדבר דומה? לרופא כפרי ששמו יצא למרחוק. לא רק במומחיות הוא נודע, כי אם במסירות בלתי רגילה: במשך עשרות שנים היה מטפל בחולים יומם ולילה. לא הייתה משימה שסירב לקחת על עצמו. הוא הרגיע תינוקות עם בטן כואבת או חניכיים נפוחים, קיבע ידיים ורגליים נקועות לנערים, הקל על דלקות שרירים ורשם תרופות לזקני הכפר. בחורף ביקר חולי שפעת ודלקת ריאות, ובקיץ יצא לתת עירוי למטיילים שהתייבשו הרחק מהכפר. תמיד היה רגוע וסבלן – גם כשפגש מטופלים שקבעו תור לפני חצי שנה, וגם כשהוזעק לזירת תאונת דרכים או קריסת מבנה. כל אחד מאנשי הכפר ידע שאפשר לפנות לרופא במשך כל היממה, וכמעט כל אחת מנשות הכפר ידעה שהוא הציל את חיי אחד מילדיה, בשליפת עצם קשה שבלע או בהפניה מדויקת לניתוח בבית החולים.
רק דבר אחד העיב על שמו הטוב: תרופה חדשה שמשרד הבריאות המליץ עליה והוא לא אימץ אותה. אומנם באופן עקרוני הוא לא בחל בחידושים, ותמיד השכיל לשלב בין רפואה טבעית ותזונה נכונה ובין תרופות חדשניות וטיפולים בטכנולוגיה מתקדמת, אבל במקרה הזה הוא נשען על הניסיון האדיר שלו, ולא ראה צורך בתרופות חדשות למחלות ישנות. הוא המשיך להתעקש גם כשאנשים שילמו מחיר. מישהו אחד נפטר, מוות שאולי היה אפשר למנוע. אחרים סבלו מאוד ולבסוף פנו אל רופא אחר, שרשם את התרופה המבוקשת והקל עליהם במהירות.
איש לא חשד, כמובן, שלרופא המסור יש מניות בחברת תרופות מתחרה; הכול ידעו שזוהי שמרנות, ואולי נאמנות לשיטות ישנות שהוכיחו את עצמן במשך דורות. ובכל זאת, ההילה שדבקה בו כבר לא הייתה מושלמת. התרופה שסירב להשתמש בה הוכנסה למרשמים של מרפאת הכפר רק אחרי מותו, וכעבור כמה שנים איש כבר לא זכר את ההתעקשות הזו, אלא את הידיים הטובות והחיוך החם.
והנמשל: איש אינו חסין מטעויות. אנשים גדולים עלולים לעשות שגיאות גדולות. אבל אסור לנו למדוד אנשים רק לפי התנהלותם בתחום מסוים, חשוב ככל שיהיה. איננו חייבים לקבל כחבילה אחת את כל מעשיו של אדם, אלא עלינו להתבונן בעיקר ולזכור אותו. מכאן ולהבא אנחנו יכולים ורשאים להעלות על נס את המעשים והרצונות הטובים של הרב דרוקמן, וכאלה יש לאין שיעור.
