הסתלקותו של הרב חיים דרוקמן זצ"ל החזירה אותי למלחמת יום הכיפורים, שפגעה עמוקות באחדות הלאומית שהאירה בששת הימים, והחלישה מאוד את הביטחון העצמי הישראלי. בבת אחת התגבר החשש מפני התקפלות כוללת. במצב הזה, נפגשנו בביתו של הרב דרוקמן ביוזמה משותפת של חנן פורת ומשה מושקוביץ (מושקו), כדי לכונן קבוצת הנהגה תורנית־ישראלית שתיאבק על שינוי האווירה והכיוון בציבוריות הישראלית.
כנס היסוד התקיים בכפר־עציון בט"ו בשבט תשל"ד, אחרי פגישות הכנה (אחת מהן בביתי באלון־שבות). ישבתי על הבמה עם אליקים העצני וחנן פורת, שהנחה את הכנס, ובחילופי פתקים לחצתי על חנן לקרוא שם להתארגנות, כי בלי שם אנחנו נאלצים להתחיל בכל פעם מההתחלה. חנן נעתר והעלה את הצעתי בסיום הכנס. הרב דרוקמן בשורה הראשונה מיד הרים את ידו ואמר בקול: "אין ספק, אמונים!" והרב יעקב פילבר הציע: "איתנים" (הרב פילבר היה חבר בגרעין איתנים של בני עקיבא, והרב דרוקמן הדריך והוביל את גרעין אמונים). עלו עוד שמות שאיני זוכר. חנן סיכם שמארגני הכנס יגבשו הצעה מסודרת, אולם העיתונאים שמעו את הרב דרוקמן, ובתקשורת כבר ננקב השם "גוש אמונים" בלי שום דיון נוסף.
תחילה פעלנו בתוך המפד"ל ואחר כך יצאנו למרחב הציבורי שמחוץ למגרש הפוליטי. למרות הישגים חשובים באחיזה באדמות הארץ ובתודעה הציבורית, לא הצלחנו לעצור את הנסיגות ממרחבי ששת הימים. במצב הזה פרץ שוב הוויכוח הגדול בתוכנו, אם להקים גם מפלגה פוליטית, שאולי תצבור די כוח לבלום את הנסיגות. זה הכוח ששאב את חנן פורת ואת הרב דרוקמן לכנסת. חברים אחרים ואני בהם לא האמינו בדרך הזאת, ונשארו מחוץ לפוליטיקה. כידוע, המאבק לא בלם את הנסיגות, ומאידך הגביר מאוד את הפילוג בציבור הדתי־לאומי.
את התפרקות המחנה הדתי־לאומי ליווה הרב דרוקמן בכאב עצום במשך שנים, כשהוא אוחז בשארית כוחותיו בחלקי המגזר, בהיותו האיש היחיד שרוב אנשי המחנה הוקירו וכיבדו, היחיד שהיה מסוגל להקשיב ולשמוע מאלה ומאלה, ולהזמין את כולם לביתו לדיונים משותפים. עם הסתלקותו לגנזי מרומים לא נותר כמעט חיבור בין בוגרי בני עקיבא שפניהם להשתלבות בחברה הישראלית ובין בוגרי ישיבות ומדרשות השואפים לשנות את פני החברה הישראלית במאבק אידיאולוגי־פוליטי חסר מעצורים. בתווך יש כמובן רצף שלם של החברה הדתית־לאומית, אבל הלך לעולמו האיש האחרון שהמונים עוד ראו בו את הבריח התיכון המחבר "מן הקצה אל הקצה".
לגדלותו בתורה אביא דוגמה. פעם גיליתי בפירוש החזקוני ביאור יוצא דופן לברכת משה את לוי, כשכל הברכה מכוונת לאהרן אחיו, שחובתו לשמירת טהרתו מנעה ממנו ללוות את שני בניו במותם, כפי שאסור היה לו להיטמא אפילו לאביו ולאמו. שאלתי עשרות תלמידי חכמים ואיש מהם לא הכיר את הפירוש, חוץ מהרב דרוקמן.
עם זאת, הרב דרוקמן היה כמעט היחיד מרבני דורו שלא נכנע למדים הרבניים של חליפות ועניבות ומגבעות, מדים שמייצגים לבוש אירופי זר, ונשאר תמיד בלבוש של מדריך ובוגר בני עקיבא, במיוחד כמי שחיבר את בני עקיבא החלוצית עם ישיבת מרכז הרב. כל השנים ראיתי בכך ביטוי לגדולתו כתלמיד חכם מתורת ארץ ישראל.
נאמנותו לדרכו של מו"ר הרב צבי יהודה קוק זצ"ל מסייעת כמובן להבין גם עד כמה התרחקו הקצוות השונים של המחנה התורני־ציוני. אחרי פטירתו לא נשארה בין הקצוות האלה אפילו אישיות אחת שרובם יכולים להיפגש אצלה. אבל כבר בחייו לא תמיד הצליח הרב דרוקמן לגשר ולחבר גם כשהתאמץ מאוד, ואני נושא בתוכי את הכאב הזה זה 27 שנים. גם האהבה הגדולה לא תמיד מספיקה כדי לאחד את הלבבות. רק אם יתיישבו יחדיו מובילי המחנה "מן הקצה אל הקצה" וימצאו חיבור, אולי יימצאו תקווה ונחמה שרוב הציבור יוכל להתחבר אליהן. זה מה שהרב דרוקמן זצ"ל היה רוצה לראות כאחדות אמונית, תורנית וישראלית, היוצאת לאור עולם.
