הספר "עקבי הצאן" של הרב קוק הוא ספר נפלא. בספר זה עושה הרב קוק סקירה על הדור שלו, דור של מהפכות, ומנסה להבין את מה שמתרחש.
לרב קוק יש כמה פנים, המתגלים בספרים השונים שהוא כתב. יש מקומות שבהם הרב קוק מופיע כמו רבי חסידי, הממשיך את המסורת החסידית. הייתי אומר אפילו שאם היו מראים לי טקסטים מסוימים ולא הייתי יודע שהכותב הוא הרב קוק, הייתי יכול לחשוב שהם נכתבו על ידי רבי נחמן מברסלב. כך למשל בפירושיו של הרב קוק לסיפורי רבה בר בר חנה. אולם במקומות אחרים כותב הרב קוק באופן אחר לחלוטין, ואחד מהם הוא הספר "עקבי הצאן".
מהיכן מגיע השם "עקבי הצאן"? מהפסוק בשיר השירים: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים". מה הרעיון כאן? קורה שאנו עומדים בפני שאלות מסוימות שאנחנו לא יודעים לפתור, למשל שאלות הלכתיות. והנה העם הוא שפותר את הבעיה ההלכתית, אף לפני שהחכמים מצליחים בכך.
מה יעשו היהודים
הדוגמה הקלאסית לכך היא הסיפור על הלל, המובא במסכת פסחים. נאמר שם שמצוות הקרבת קרבן פסח דוחה את איסורי השבת. אבל נשאלת השאלה, מה קורה אם שכחו להביא את הסכין מערב שבת. האם מותר לטלטל את הסכין בשבת ולעבור על מלאכת הוצאה מרשות לרשות.
כך עונה הלל:
"אמר להן, הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא הנח להן לישראל, אם אין נביאים הן בני נביאים הן. למחר, מי שפסחו טלה – תוחבו בצמרו . מי שפסחו גדי – תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה".
הלל הציע לחבריו להמתין ולראות מה יעשה העם. למחרת הם ראו שהעם הביא את הסכינים תחובים בין הצמר של הטלה או בין הקרניים של הגדי, והלל נזכר שבדרך זו אכן מותר להביא את הסכין בשבת. "ראה מעשה ונזכר הלכה".
זהו הרעיון של "עקבי הצאן". הצאן הוא עם ישראל, ופירוש הדבר הוא שצריך ללכת בעקבות העם, מפני שלפעמים קורה שלעם יש חכמה שאין למנהיגים. המנהיגים אמורים להיות בעלי החוכמה והיוזמה, הם אמורים להוביל את העם. אבל במציאות יכול לקרות ההפך. המנהיגים אינם מצליחים להוביל, והעם ממלא את מקומם.
לגלות את הסוד
זו היא תזה חשובה מאוד של הרב קוק, תזה מהפכנית. הרב קוק הזהיר שאם המנהיגים לא יעמדו בנדרש מהם, אם לא תהיה להם התעוזה ואם לא יתעלו לשאיפות הרוחניות הגבוהות של עם ישראל, אז העם יעשה את הדברים לפני המנהיגים. אולם כשזה יקרה, זה עשוי לבוא בצורות טראומטיות וחמורות מאוד. הרב קוק טוען שאם יש מנהיגים מתאימים, אפשר לעשות את השינויים הנדרשים באופן הרבה יותר נכון. אבל אם הם לא יעשו כן, אז הדברים ייעשו למרות המנהיגים. זוהי האחריות הגדולה המוטלת על המנהיגים.
בפועל, הרב קוק ראה שזה מה שקורה בדורות האחרונים: הולכים ב"עקבי הצאן", ולאו דווקא בעקבות המנהיגים. הרב קוק האמין בעם, והאמין שבעם יש חוכמה. קיימת חכמה בקולקטיב היהודי. זאת הייתה אמונתו הגדולה והמהפכנית.
הרב קוק גם האמין בתורת הסוד ובעוצמה הרוחנית הקיימת בנפש האדם. בכך הוא המשיך את המסורת של הקבלה והחסידות. במאמר "עבודת א־להים" שבספר עקבי הצאן טוען הראי"ה שהדורות שלנו הם דורות חשובים מאוד, ולכן הוא האמין שהגיע הזמן לגלות את תורת הסוד בפני כולם ולהתחיל ללמד אותה. באופן כללי יותר הוא טען שיש להרחיב את לימוד התורה ולכלול בו הרבה יותר מאשר רק את הלימוד ההלכתי.
מעניין שאפשר להשוות גישה זו לספר אחד השייך לבית המדרש של חסידות חב"ד. זה ספר חשוב מאוד, אבל איננו נחשב בחסידות חב"ד לספר "תקני". כוונתי לספר "שערי היחוד והאמונה", מאת ר' אהרן הלוי הורוויץ מסטראשלא, שהיה תלמידו של בעל התניא. בספר הזה הוא טוען שכיום יכולים אנו לכתוב על קבלה בגלוי, מפני שהדור שלנו הוא כל כך קטן שאפילו אם הדברים ייכתבו בגלוי, זה לא יעשה רושם על אף אחד ולא יגרום שום נזק. כלומר, זה כאילו שיש לי מפה סודית, ומגיע מישהו שלא מבין שום דבר ואין לו מושג איך לקרוא את המפה. במקרה כזה אני לא אצטרך להסתיר ממנו את המפה. כך גם לגבי הקבלה.
הרב קוק חשב בדיוק ההפך. במקום גישה הרואה בהיסטוריה תהליך של ירידת הדורות, הרב קוק מאמין שהדורות שלנו הם דורות גדולים, וצריך לחשוף בפניהם את הרוחב העצום של היהדות מפני שהם יוכלו להבין זאת.
קו השבר
המאמר הפותח את "עקבי הצאן" הוא מאמר הדור. הרב קוק מנסה להסביר שם את תופעת אנשי דורו, אנשי האידיאלים הגדולים, שרבים מהם נטשו את הדת. למרות זאת הוא רואה את הדור הזה כדור גדול, דור שהמנהיגים שלו לא נתנו מענה לנשמותיו הגדולות במסגרת היהדות המצומצמת, ולכן הם מרדו. כיוון שלא נתנו להם את התורה הגדולה, הם נשברו.
בהמשך הספר הרב קוק מביא גם את מה שהוא רואה כדוגמאות של הנזק שנגרם כיוון שלא לימדו את התורה הגדולה והאמיתית וצמצמו אותם לתורה מוקטנת ומוגבלת, לארבע אמות של הלכה. הרב קוק מציג את ההיסטוריה של מיני שברים כאלו, של אנשים שנשברו, של יהודים גדולים שהגיעו למקומות לא נכונים. אחת הדוגמאות שהוא מביא לכך היא של שפינוזה. על כך נרחיב אולי בפעם אחרת.
