זה התחיל בבני גנץ. יו"ר כחול לבן הזהיר ממלחמת אחים שתפרוץ בגלל הממשלה החדשה, המשיך עם ראש האופוזיציה יאיר לפיד שקרא "להילחם ברחובות" ועם חברת סיעתו מיכל שיר שהגדילה את ההימור והציעה להבעיר את הרחובות, והמשיך בהסתה הבלתי נסבלת של הח"כ לשעבר יאיר גולן שקרא ל"מרי אזרחי רחב היקף" ולקריאתו של השר לשעבר בוגי יעלון לסרב פקודה. בתגובה, ח"כ צביקה פוגל מעוצמה יהודית ביקש לעצור אותם וזכה לגיבוי מחברו למפלגה השר עמיחי אליהו באמירה כי "יש מי שפורם את הבסיס האזרחי שמאחד אותנו" ומאלמוג כהן שהקצין: "הם ייעצרו עם אזיקים".
צר לי, אחרי היומיים האלו, שנבחרי הציבור שלנו, במקום לגלות אחריות על העם והמדינה ולהרגיע את הלך הרוחות חיפשו מי יהיה יותר קיצוני ויותר חריף. הדבר נכון הן לגנץ וללפיד והן לפוגל, אליהו וכהן. הדבר נכון לקואליציה ולאופוזיציה, ונכון למי שבשלטון ומי שאיבד אותו אך לפני כמה חודשים.
יועץ תקשורת של אחד השרים טען לפני כמה שנים כי התקשורת מורכבת ממילים ומשפטים שמישהו אמר והתגובות עליהם, ומזה בעצם בנוי סדר היום התקשורתי והפוליטי. המאבק על תשומת הלב התקשורתית התעצם בשנים האחרונות עד כי נדמה שהפוליטיקאים שכחו למי הם מדברים, וכל מטרתם היא להעביר מסר צעקני יותר, רעשני יותר ומזעזע יותר רק כדי לקבל במה. במקום לדבר לציבור שבחר בהם הם מגיבים על רק על עצמם.
השבוע האחרון העמיד את האמירה כי "מה שנכתב בטוויטר נשאר בטוויטר" בסימן שאלה. האמירות נוראות, התיעוב מבעבע אל מחוץ לטוויטר והפוליטיקאים מחממים את האווירה בחוסר אחריות משווע. מילא אם היה מדובר רק בצד אחד או שהיה את מי להאשים, אבל הכרוניקה של הימים האחרונים מוכיחה שלטנגו עם התקשורת צריך שניים.
ממשלה חדשה קמה פה. טבעה של האופוזיציה להתנגד לה ולהפגין מולה, טבעה של הקואליציה להמשיך לבצע את המדיניות לשמה היא נבחרה. 75 שנה זה התקיים במקביל, תדאגו שזה לא ישתנה גם בארבע שנים הקרובות.
