התרבות המודרנית כולה אינה אלא סדרה של הערות שוליים לביטלס, ובפרט לשיר של ג'ון לנון, All You Need is Love. השורה הזו מתמצתת את המסר של רוב הסיפורים הקאנוניים במאות השנים האחרונות. כל שהארי זקוק לו כדי לגבור על וולדמורט, כל שז'אן ולז'אן צריך כדי לגאול את קוזט, כל שבת־הים צריכה כדי לשבור את הקללה, הוא דבר אחד ויחיד: אהבת אמת. אין טעם לנסות למנות את אגדות העם, הסרטים והספרים שהתמה הזו שוזרת אותם. קל יותר למנות את אלו שהיא לא מופיעה בהם, ככל שמדובר ביצירות מן העת החדשה. בעת העתיקה העניין היה מורכב יותר, כמו בתרבות היוונית למשל, שהמסר הבסיסי שלה הוא שאהבה שווה כקליפת השום לעומת יד הגורל או זעם האלים. אבל בתרבות המודרנית אהבה היא מלכת התסריטים. היא הרצון והיא המעצור, היא האירוע המחולל והיא נקודת המפנה, היא הקונפליקט והיא ההתרה.
מה שמביא אותנו אל "ונסדיי", הסדרה ששברה את שיאי הצפייה של נטפליקס בשנת 2022, ובמרכזה עומדת נערה שלא יודעת מהי אהבה. "רגש פירושו חולשה", היא מצהירה כבר בסצנת הפתיחה של הפרק הראשון, וכשהיא שולחת דגי פיראנה לנשוך את חבריה לספסל הלימודים בלי להניד עפעף, אנחנו יודעים שהיא עומדת מאחורי מילותיה. ויחד עם כל ההצהרות וההתנהגות המורבידית והסלידה ממגע והאלרגיה לצבעים, ברור לכול, ואפשר לראות את זה כבר מהדקה הראשונה, שבעצם הילדה הזו רק צריכה חיבוק. ברקע של עלילת הסדרה מתחוללת איזו פרשיית מסתורין שטחית שלא מעניינת איש. השאלה היחידה שמעסיקה אותנו כצופים היא: האם ונסדיי תישבר? האם המסכה תיפול, ותחתיה תתגלה גם הפעם נשמה רגישה שכל מה שהיא צריכה זו אהבה?
ונסדיי מסמנת הסטה משמעותית של מוקד הקונפליקט שמולו ניצבת האהבה. ביצירות הקלאסיות האהבה הייתה מרכיב בסיסי בדמותו של הגיבור. הארי פוטר ירש אותה מאמו, אריאל חוותה אותה כבר במבט ראשון בעיניו של הנסיך אריק. המכשולים שעליהם נדרשה האהבה להתגבר היו בעיקרם חיצוניים: סדרה של חומות ודרקונים שמפרידים בין הנסיך לנסיכה. אבל בוונסדיי הקונפליקט הופך להיות פנימי: האם גם מי שמשדרת קור מצמית ואדישות פועלת מתוך אהבה?
יותר ויותר יצירות בעשורים האחרונים מנסות לאתגר את גבולות הגזרה של הדמויות הפועלות מכוח האהבה. הדוגמה האיקונית ביותר לאהבה שמניעה כל יצור חי היא אי־טי – חבר מכוכב אחר, שעל אף שהשפה ועולם המושגים שלו זרים לחלוטין לעולמנו, את הרעיון של אהבה וידידות הוא מצליח אט־אט להפנים, וכך מראה לנו שאהבה היא המכנה המשותף לכל יצור חי על פני הגלקסיה ומעבר לה. אבל המקרה של ונסדיי מאתגר אף יותר, כי היא אומנם מבינה את המילים אבל היא מסרבת להכיר ברגש שהן מביעות. "אני לא מסוגלת לפענח את קוד המורס הרגשי שלך", היא אומרת למי שמבקש להיות בן זוגה. בכך היא דומה יותר לקרואלה דה־ויל של דיסני, כפי שהוצגה בסרט הנושא את שמה ב־2021.
למה אנחנו זקוקים ליצירות הללו? ולמה דווקא עכשיו? נדמה לי שיותר ויותר אנחנו רוצים להיות ונסדיי. אנחנו מבקשים להציג כלפי חוץ דמויות חזקות ורציונליות ובלתי־פגיעות, ויחד עם זאת לא לוותר על הרגש שמניע אותנו מבפנים. זה נכון עוד יותר ביחס לנשים, ואין זה מקרה שהן עומדות בחזית היצירות הללו. העולם המערבי רוצה אותן קשוחות מאוד מבחוץ, ותוך כדי כך לוודא שהן עדיין רכות מבפנים. אבל במובן מסוים כולנו רוצים שיראו את הדמות האוהבת החבויה בתוכנו, בלי שנצטרך לעבוד כדי לחשוף אותה. שנוכל להגיע לבית או למשרד עם רשימה של טענות מגובשות ותלונות מוצדקות ויהיה מישהו שיבין שאנחנו בסך הכול צריכים חיבוק.
נחמד להתמכר לוונסדיי. למצוא סיפוק ונחמה בכך שגם מתחת לקליפה הנוקשה רוחש לו רגש חם. ובה בעת כדאי לזכור שבמציאות אהבה היא לא רגש פנימי, לא זהות אישית שמתגלה החוצה באמצעות השתהות מכוונת של המצלמה על זווית העין – אהבה היא משהו שעושים ושיוצרים, יש מאין, בכל רגע מחדש. ומחוץ לגבולות נטפליקס אין מי שייצר אותה בשבילנו.
