מחנה ניתוחים בבית חולים נידח בעומק אוגנדה. בתוך הרעש של המשמרות הארוכות והכפולות, חדרי המיון העמוסים במטופלים מתוסכלים, והמלחמה המתמשכת בין משפחה לעבודה, אני מוצאת את עצמי במשימת חיי. ביומן העמוס – 58 מטופלות שמחכות לסיוע הרפואי שלנו, ביניהן רוז ופלורנס. כמוהן, למעלה מ-100,000 נשים באוגנדה, כשכל שנה המספר רק עולה. אבל הסיפור הזה הוא אחד של תקווה והתחלות חדשות.
רוז, בת 42, מתגוררת על יד כפר קטן באוגנדה. לפני 20 שנה עברה לידה שקטה שארכה יומיים שלמים. הסתבר שהתינוקת הייתה גדולה מדי לאגן שלה ולא היה לה אפילו מספיק כסף לאוטובוס שיוביל אותה לבית החולים. המצב הרפואי שנקלעה אליו הוביל לזיהום וריח קשה, שבעקבותיו בעלה ומשפחתה עזבו אותה, ורוז לא הצליחה למצוא עבודה במשך זמן רב. לגמרי מנודה מהחברה, אך מנהלת מאבק עיקש מדי יום כדי לשרוד.
לצערי, במסגרת התנדבותי ב"פרויקט אלון" כרופאה באוגנדה, ראיתי שרוז היא לא היחידה. אין מספיק רופאים מנוסים בתחום, אין מספיק כסף לממן כל הניתוחים ומעבר לבעיות הרפואיות, נשים רבות נאלצות להתמודד גם עם קשיים חברתיים וכלכליים קשים.
גם סיפורה של פלורנס בת ה-12 תפס אותי ונחרט לי בזיכרון מהמסע לאוגנדה. במהלך משבר הקורונה, מדינה זו חוותה את אחד הסגרים הארוכים ביותר בעולם, כשבתי הספר המקומיים נותרו ריקים ונועלים למשך חודשים רבים בשנתיים האחרונות. יותר מעשרה מיליון תלמידים נשארו בבתיהם מאז מרץ 2020, ובמדינה חששו שכשליש מהם בכלל לא יחזרו לכיתות – שאינן רק מקום לחינוך, אלא גם מקום הגנה עבור ילדות רבות. אם כן, זה לא מפתיע שבתקופת הקורונה נרשמה עלייה משמעותית של ילדות שנכנסו להריון. פלורנס נכנסה להריון כשהיא רק בת 11, ובגיל 12 הייתה כבר לאחר לידה שקטה. בדומה לרוז, התינוק נתקע במשך ימים בתעלת הלידה ונפטר. ללא גישה לניתוח קיסרי, גם היא פיתחה זיהום שגרר פיסטולה, שכן האגן שלה לא היה מפותח.
אבל הבטחתי סיפור של תקווה. בשנים האחרונות, הקמנו את "פרויקט אלון" – ארגון ייעודי שכל מטרתו לעזור לנשים הללו. הרעיון המרכזי הוא לספק ניתוחים שמטרתם לא רק לרפא את הבעיה הפיזית, אלא גם להחזיר את הכבוד בחזרה לחייהן. היתרונות של הניתוח אינם מסתיימים בהחזרת השליטה על הסוגרים. הם גם מספקים את היכולת של אותן נשים לחזור ולהשתלב בחברה, למצוא עבודה ולעיתים אף לשוב למשפחותיהן. לפעמים, אותן נשים אף חוזרות לרמת פוריות נורמלית ומסוגלות להביא ילדים לעולם.
את רוז ופלורנס פגשתי באחד ממחנות הניתוחים שלנו באוגנדה, בו עברו את הניתוחים בהצלחה. בפעם הראשונה מזה 20 שנה, רוז קמה במיטה יבשה. פלורנס התעוררה והבינה שתוכל לחזור לבית ספר. פניהן ממש הוארו בסיום הניתוחים. באותו בוקר, השמחה במחלקה הייתה אירוע שאזכור כל חיי. הניתוח שסיפקנו השיב לנשים אלה את החיים שלהן בחזרה, חיים שמגיעים לכל אדם.
גם אני קיבלתי הרבה מהחוויה הזאת. בתוך הרעש של המשמרות הארוכות והכפולות, חדרי המיון העמוסים במטופלים מתוסכלים, והמלחמה המתמשכת בין משפחה לעבודה – חיוכים של בוקר בריא ראשון מזכירים לי שזה שווה את זה. נזכרתי באהבתי לרפואה ותשוקתי לתחום שבה כגל אדיר. אני רופאה.
היום (ד'), ה-11 בינואר, חל יום הרופא הישראלי, כהוקרה לרופאי ורופאות ישראל על תרומתם לבריאותם של תושבי המדינה.
