"יגיע יום בו תתגעגעו לחבוש את ספסלי הלימודים". אני יודעת שזה נשמע מופרך בשלב הזה של השנה, רגע לפני סיום שנת הלימודים. אבל בעוד כחודשיים אבות, אמהות ובעיקר ילדים יעטפו מחברות, יחדדו עפרונות, יכתיפו ילקוטים וייצאו נרגשים ומחויכים לקבל את שנת הלימודים החדשה.
אז זהו. לא כולם.
לצערנו מידי שנה, חלק מהילדים, אלה מהזן המאתגר יותר, או אם תרצו "מיוחד", אינם שותפים לקרנבל ההתחדשות. ילדים בעלי צרכים מאוד מיוחדים בהיבטים: פיזיים, נפשיים והתנהגותיים. המחשבה על אותם ילדים, נוגעת בנימי נפשנו הרגישים ביותר.
חני וינרוט ז"ל, שהייתה סמל ודוגמה להתמודדות עם ייסורים קשים, נהגה לחלק את הסבל לשני סוגים: "סבל הכרחי" ו"סבל שאינו הכרחי". הסבל ההכרחי הוא גזירת גורל, שאין לאדם אפשרות לשנות אותה. לעומתו, הסבל הבלתי הכרחי מבטא את כל אותם הדברים שיש ביכולתנו לעשות ובכך להקל את הקשיים.
מציאות חייהם של ילדים בעלי צרכים מיוחדים היא בבחינת גזרת גורל. כאשר הם אינם מצטרפים לקרנבל פתיחת השנה, הם ומשפחותיהם חווים סבל שאינו הכרחי. על מערכת החינוך מוטלת החובה לפתח מנגנון שייתן מענה לכך.
בנוסף, לאורך שנת הלימודים מורחקים מבתי הספר תלמידים שמאתגרים את המערכת, ועוברים לוועדות השמה ושיבוץ מחודש. על פי חוזר מנכ"ל בבתי הספר היסודיים, מותר להשעות תלמיד למשך עשרה ימים לכל היותר.
בפועל, כברירת המחדל, תלמידים נשארים בבית עד למציאת פתרון מלא שדורש התחשבות במרכיבים רבים כמו מציאת בית ספר חלופי, ועדות השמה חריגות, הסדרת הסעות, מציאת כוח סיוע או מתן/הגדלת זכאות לשעות תמיכה.
מערכת החינוך חייבת למצוא פתרונות יצירתיים כי הגיע הזמן לשנות את המצב. ייתכן שלא ימצא פתרון אשר יהווה מענה שלם לַכל הקשיים. יחד עם זאת, "פטור בלא כלום אי אפשר", נדרשת חשיבה מקורית כדי לנסות ולצמצם את "הסבל הבלתי הכרחי" שחוות משפחות רבות.
כך למשל, ניתן ליצור מסגרת של "קלט חירום", כפי שקורה במשרד הרווחה. מענה חלקי אך מיידי למצבי קיצון, בהם ידוע על סכנה פיזית לילד בביתו והוא מורחק מהבית ל"בתי ספר של חירום". זאת במקביל לחיפוש פתרון ארוך טווח ומותאם, כאשר הנחת היסוד שילד ללא מסגרת נשאר בבית חייבת להשתנות.
הצעה נוספת, שיכולה להתקיים היא כינון של ועדת השמה למקרים דחופים. הוועדה תתקיים לכל אורך השנה ותחויב לתת מענה תוך ימים ספורים. כדי לאפשר לה לפעול ביעילות היא חייבת לקבל סמכויות מתוקף חוק ולהיחשב "הערכאה עליונה", והסמכות הקובעת גם בהחלטות הקשורות לשיבוץ. הוועדה תחייב את בתי הספר לקלוט את התלמידים באופן מיידי, ובמקביל ימונה לכל ועדה אחראי פרוצדורה, שיבטיח את קיום המלצותיה תוך ימים ספורים (כולל פתרון לבעיית ההסעות).
אני מודעת לכך שמדובר בפתרונות מרחיקי לכת, אך עד לפני שנה גם "בתי הספר של החגים" ו"בתי הספר של החופש" היו בגדר חלום. היום נותרנו עם שאלות טכניות בדבר הרחבת מסגרות בתי הספר של החגים לשכבות ולרשויות נוספות, וחשיבות קיומם אינה מוטלת עוד בספק.
שינויים מסוג זה מחזקים את התחושה כי "לפעמים חלומות מתגשמים" ולנו לא נותר אלא להמשיך לפעול להפוך חלום למציאות.
רונית שני, מנתחת התנהגות MA ופעילה חברתית
