הגיל המינימלי לשופטים ברומא היה 35. הקיסר אוגוסטוס קיצץ ממנו חמש שנים. הפילוסוף הצרפתי מישל דה־מונטן חשב שאין די בכך. "אוגוסטוס שלט בכל העולם בגיל 19", אמר מונטן, "והוא רצה שנהיה בני שלושים לפני שנחליט איפה מותר לבנות מרזב". הרשויות בישראל לא התרשמו כנראה מהטיעונים של מונטן, כי בכל שנות המדינה מונה למיטב ידיעתי רק שופט אחד בטרם מלאו לו שלושים: יעקב בזק התמנה לשופט ב־1954, כשהיה בן 29. למרות זלזולו של מונטן, תפקידו של שופט הוא חשוב מאין כמותו. לא רק מרזבים תלויים בפסיקותיו, אלא גם נפשות.
דוברי מערכת המשפט טוענים שהקואליציה החדשה מזלזלת במשפט ובחשיבותו. אני חושב שההפך הוא הנכון. דווקא המערכת הנוכחית, ששולטת בה רוח המהפכה החוקתית, היא שמזלזלת בחשיבותו של המשפט. מתלונות דובריה עולה הרושם שלא די להם התפקיד המסורתי של שופטים, ולכן הם מתעקשים לנהל את העולם. הם מזלזלים בפעילות הבסיסית של שופטים – הענשת פושעים, יישוב סכסוכים ומניעת עוולות – כאילו המשימות הגורליות הללו אינן לכבודם. דווקא אלו שרוצים להחזיר את השופטים לתפקידם המקורי – לשפוט – הם שמעריכים באמת את התפקיד הזה.
כבר ב־1976 אמר אהרן ברק, אז היועץ המשפטי לממשלה, בנאום בפני שופטים: "אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי… איננו רואים את תפקידנו כמוגבל לטכנאות המשפטית". האם באמת עבודתם השגרתית של שופטים – להציל עשוק מיד עושקו – ראויה לתואר המזלזל "טכנאות משפטית"?
ספר ההלכה הגדול בנושאי דין ודיינים, טור חושן משפט, פותח בהכרזה הבאה: "הדיין המשבר זרועות הרשעים ולוקח מידם טֶרֶף ומחזירו לבעלים – מקיים העולם, וגורם להשלים רצון הבורא יתברך שמו שבראו להיות קיים, והרי כאילו נעשה שותף לקדוש ברוך הוא בבריאה". לכל זה זוכה השופט הלא אקטיביסט, זה שעוסק ב"טכנאות משפטית". ישנם, כמובן, שופטים רבים המבינים זאת. אמר לי שופט בבית המשפט המחוזי: "כשהייתי שופט שלום היה לי יותר סיפוק. באו לפניי אנשים פשוטים עם סכסוכים קטנים, ולפעמים הצלחתי להשלים ביניהם". זהו אדם שמבין עד כמה חשובים ההישגים הקטנים והיומיומיים של שופט; ואני בטוח שגם בערכאות גבוהות יצליח לעשות הרבה טוב בעולם.
הדברים שציטטנו מפי אהרן ברק הם עמוד השדרה של האקטיביזם השיפוטי: "אנחנו הארכיטקטים של השינוי החברתי". אקטיביזם שיפוטי אינו מתמצה בשאלה האם בית המשפט יבטל חוקים; המוקד הוא בשאלה האם תפקיד בית המשפט להנהיג את היקום או פשוט לשפוט. הסתייגות אחת מהאקטיביזם היא שהשינויים החברתיים שרוצה בית המשפט לחולל אינם כה רצויים בעיני רבים מאזרחי ישראל. קשה לראות מה בהכשרתם של השופטים מקנה להם יתרון ערכי על אנשים אחרים. לטיעון הזה יש לצרף שיקול נוסף: אפילו במקום שמדובר בשינוי חברתי חיובי ורצוי, בתי משפט אינם מיטיבים להוביל אותו.
חסידי האקטיביזם מביאים כדוגמה את פסיקתו ההיסטורית של בית המשפט העליון בארצות הברית ב־1954, שאסור לקיים מסגרות חינוך נפרדות לשחורים וללבנים. האם איננו רוצים עוד פסקי דין משמעותיים כאלו? פרופ' ג'רלד רוזנברג חקר את הנושא הזה וכתב בספרו "התקווה החלולה" שלמרבה ההפתעה פסק הדין הזה, "בראון נגד מועצת החינוך", לא הועיל כלל. עשר שנים לאחר הפסיקה המהפכנית, רק אחד מכל מאה ילדים שחורים בדרום ארצות הברית למד בבית ספר מעורב.
השינוי הממשי התחולל באופן שונה לגמרי. שגשוג כלכלי הביא למחסור בעובדים מיומנים. אנשי עסקים החלו ללחוץ על עריהם להעניק לשחורים תנאים שווים, כדי למשוך לקוחות ועובדים. לבנים החלו לראות לידם עמיתים ושכנים שחורים, וגילו שהם לא באמת שונים מהם. התהליכים החברתיים האיטיים הללו החלו הרבה לפני פסיקת בית המשפט, ונמשכו הרבה אחריה. פסק הדין המהפכני עורר דווקא תגובת נגד גזענית, ועיכב את התהליכים המבורכים הללו. אנשים לא אוהבים ששופטים מנסים לחנך אותם בכוח. אם נחזור לישראל, במשך 25 שנים פוסק בג"ץ שוב ושוב שצריך לגייס חרדים. וראה זה פלא: החרדים עדיין לא בצבא. מי שרוצה לחולל שינוי חברתי אמיתי צריך לפעול אחרת: בשכנוע, בדוגמה אישית, בתיקון איטי וזהיר.
אדוני השופט, זו האמת וכל האמת: העבודה היומיומית שלך היא אחת המשימות הנעלות ביותר שיכול אדם לעשות. כל אדם שזכה לדין צדק יודע זאת. שופטים שלא די להם בשיפוט ומתיימרים להיות צ'ה גווארה בגלימה שחורה כמוהם כאריות שמתעקשים להתחפש לצבועים. למה לכם? בלי תחפושת אתם מרשימים יותר.
