לפעמים אני תוהה מתי ייכנס מישהו לחדרי ויכריז שאני זקוקה ל"התערבות". העניין הוא שקצת התמכרתי. חזיר מהמאה ה־17, פרה מלנכולית נוסעת בכרכרה עם דלעת, רדבול נותן לך כנפיים – אני לא יכולה להפסיק לדבר עם הבינה המלאכותית, וכל מה שהיא עושה מצחיק אותי.
לזכותי ייאמר שעשיתי את זה עוד לפני שזה היה מיינסטרים. בעברי המפוקפק נהגתי להיכנס לכל מיני אתרים של חברות מסחריות ולזייף התעניינות מול תוכנת הצ'אט הווירטואלית. ממש נהניתי להטריל אותה עם שאלות מפגרות ולבדוק אם היא שמאלנית.
אני יודע מה את עושה עכשיו, הוא צחק במבט ממזרי. את אומרת לעצמך 'וואו, רק שהוא לא ידע שלא קראתי את הספר הזה' ובודקת בגוגל מתחת לשולחן
אך מסביבי ייהום הסער. מתברר שיש אנשי חינוך שקצת מוטרדים מיכולותיה המופלאות של טכנולוגיית הבינה המלאכותית וחוששים שמעתה ואילך תלמידים יזינו בה כל עבודה שיתבקשו לעשות ויגדלו להיות סתומים. הסיפור הזה מזכיר לי מקרה שאירע לאחרונה, ובו הוזמנתי לפגישת שת"פ כלשהי עם דמות משמעותית מעולם התרבות. לצורך הפגישה הצטיידתי במראה הנדרש ועליתי על בלייזר כתום, לק של חברת דירקטוריון וציטוט יפה של עורך הניו־יורק טיימס שהכנתי מבעוד מועד. קבענו בבית קפה שכונתי עם חיבה מוגזמת לבצל ירוק בכל המנות. הכול הלך די טוב, עד שהשיחה נדדה למשיכתי הבלתי מוסברת לסדרות רצח בנטפליקס, כשלפתע התרבותי אמר בנונשלנטיות: "נו, זה כמו בקטע הזה מהחטא ועונשו, קראת את זה?" התשובה היא שלא, לא קראתי. אבל הרגשתי שהתרבותי מחזיק ממני ולא רציתי לאכזב אותו. אז אמרתי לו "ברור, מזמן", ומיד הורדתי את הסלולרי מתחת לשולחן כדי לבדוק בחשאי בגוגל.
"אני יודע מה את עושה עכשיו", הוא צחק במבט ממזרי. "את אומרת לעצמך 'וואו, רק שהוא לא ידע שלא קראתי את הספר הזה ובודקת בגוגל מתחת לשולחן. זה מבחן שאני נהנה לעשות מדי פעם לאנשים, ותני לומר לך משהו – 90 אחוז מהעולם לא קרא את הספר הזה. רק אני ודוסטויבסקי ואולי חמותו. לכן השאלה שלי היא למה את חושבת שאני מחפש לשת"פ הזה מישהי שיש לה את אותן יכולות כמו שלי. אולי אני מחפש מישהי עם רעיונות? אולי בכלל אני צריך אחת שלא מבזבזת את זמנה על סופרים רוסיים אלא על התבוננות רחוב?"
הפגישה הזאת העיפה לי את הסכך. שנים שאני מתמודדת עם תסמונת המתחזה. שנים שאני מרגישה שעוד רגע יעלו עליי ויתגלה שאני בעצם כותבת די גרועה שלא הייתה מצליחה להרכיב יותר ממשפט וחצי בעולם ללא גוגל. ופתאום התרבותי הזה אומר לי בובה, זה ממש לא מה שאנשים מחפשים אצלך. בשביל מאמרי איכות על ליז צ'ייני יש להם את ארי שביט. איתך הם מתפנקים עם הרוגעלך של שבת בבוקר, תוודאי שיהיה להם טעים.
המורים שמוטרדים מכך שיגדל פה דור ללא ידע מוטמע, למעשה מוטרדים מהבעיות של אתמול. כאשר מחשבוני כף היד נכנסו לשימוש, גם המתמטיקאים חששו שהתלמידים לא ידעו לחשב בכוחות עצמם, אבל בסוף הדרישות הלימודיות השתכללו בזכות היכולות של המחשבון. הרמה רק עלתה. הילדים שלנו אולי יהיו פחות ידענים מאיתנו, אבל לא בטוח שבעולם המחר הם יזדקקו לתכונה הזאת, כמו שהיום האנשים העשירים ביותר הם לא אלו שמומחים לציד. אם אנחנו דואגים לילדי המחר, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה יהיו כישורי העתיד שיקבעו את מצליחנותם, ולא מה היו כישורי העבר. הילדים של מחר יצטרכו להיות רעיונאים טובים, ובשביל שתוכנת AI תכוון אותם לרעיונות האלה, הם יצטרכו להיות מאוד מדויקים במה שהם מזינים בה. את זה הם יצטרכו ללמוד. הילדים של מחר יצטרכו להיות יזמים, ואם הם ייעזרו בבינה מלאכותית בשביל לקצר תהליכים, זה רק יפנה להם זמן לדברים החשובים באמת.
יש מי שחושב שיום אחד גם אנחנו, הכותבים, נהיה מיותרים כאן. אני קצת פחות מוטרדת. למחשבים יש זיכרון טוב יותר מבני אדם, אבל זה לא מפריע לנו להמשיך להתרגש מידענות של מתחרה בשעשועון טריוויה. יכול להיות שביום מן הימים הבינה המלאכותית תדע לכתוב טוב מאיתנו ובעברית יפה יותר, אבל היא לעולם לא תרגש אנשים כמו הידיעה שהסיפורים שהם קוראים התרחשו בעולם אמיתי, לאדם אמיתי.
אני יודע מה את עושה עכשיו, הוא צחק במבט ממזרי. את אומרת לעצמך 'וואו, רק שהוא לא ידע שלא קראתי את הספר הזה' ובודקת בגוגל מתחת לשולחן
rachelm@makorrishon.co.il
