תשמעו סיפור עצוב, סתם זה לא סיפור עצוב, זה סיפור יפה, שהיה פעם סיפור עצוב, חחחח בקיצור, לפני שבוע ברוך השם עברנו דירה, כי הבניין שלנו נשלח לחורבן נוראי של פינוי בינוי. איש חכם אמר לי לאחרונה שכל מעבר דירה הוא גלות! ואני חושב שהוא צודק. בימים האחרונים הפכתי לאדם גלותי, אני מפוזר ומפורז, אין לי סֶנטר, אני לא מצליח להתרכז בכלום. כל החיים שלי הלכו לאיבוד בתוך קרטונים יבשים, שנארזו ונפרקו. וגם אני הלכתי לי לאיבוד. זאת התחושה שלי, כבר שבוע וחצי שאני בגלות, קשה להסביר את זה.
ובאחד הלילות שבהם ארזנו את הבית, סידרתי בקדחתנות את אחד הארונות במטבח, ומצאתי שם סלסילה מבולגנת כזאת, שהייתה מלאה בשטויות כאלה משונות, זיקוקים של יום הולדת, וחוברת הדרכה למדיח, וכל מיני בטריות חצי ריקות, וגם הכיפות שלי היו שם! איייי אייי איייי הכיפות שלי! ובין שאר השטויות שהיו שם, בקופסה, מצאתי צרור מפתחות שחור, ויפה, ושובר את הלב, וכשראיתי את הצרור הזה, פתאום נאנחתי נורא, ושיזינג הסתכלה עליי ושאלה, מה קרה, ואני אמרתי לה, כלום כלום, ושיזינג שתקה רגע, ואז אמרה, מה זה המפתחות האלה, ואני נאנחתי שוב ואמרתי לה, זה המפתחות של הטוסטוס הראשון שלי, הטוסטוס שגנבו לי! אייייי, והנה הסיפור העצוב שהבטחתי לכם. הנה הוא בא.
לפני שתים עשרה שנים השתחררתי מהצבא, קצין דתל"ש מותש ומבולבל ומפוזר ומפוחד ובודד. ויום אחרי שהשתחררתי מהצבא החלטתי לעשות רישיון לטוסטוס. במשך כמה ימים התאמנתי על רכיבה איטית באיזה מגרש חניה קטן בירושלים, ובתוך פחות משבוע כבר היה לי טסט וביום שעברתי טסט, ממש באותו היום, קניתי את הטוסטוס של חברי האהוב עמית פיוטרקובסקי, שהיה כבר אז בן אדם מתוק מאוד. והטוסטוס של עמית עלה לי לא מעט כסף, אבל הוא היה שווה כל שקל! כי הוא היה טוסטוס מצוין! חזק מאוד ומהיר מאוד וחתיך מאוד, הוא היה טוסטוס רציני כזה, של אנשים רציניים, ואני שמחתי בו מאוד. ובאמת, ברוך השם, שבוע אחרי שקניתי אותו, הטוסטוס שלי נגנב, על ידי אדם רשע ומרושע וחסר לב. זה קרה מחוץ לשוקניון ברחוב אגריפס בירושלים, שגם לפני הגניבה הזאת היה אחד המקומות הכי נוראיים בעולם, וזה קרה, חשוב לי להדגיש, בגלל שאני בן אדם מאוד טיפש, ברוך השם! כן חברים וחברות, אני, יאיר אגמון בן רחל וחיים, שכחתי את המפתחות של הטוסטוס בסוויץ'! והגנב החלאה היה צריך בסך הכול לסובב קצת את המפתח, ולנסוע משם עם הטוסטוס החדש שלו, שהיה פעם שלי, שהיה פעם של עמית, דזבין אבא בתרי זוזי. עכשיו תראו, להיות חייל משוחרר זאת גם ככה חוויה לא פשוטה. גם בקיום הזה יש משהו מאוד גלותי, ומאוד מאוד חשוף. ולהיות קצין משוחרר! אוי, זה אפילו יותר תלוש! כי אין לך חברים שישתחררו איתך, ולאף אחד באזרחות לא מזיז שהיית קצין, והבדידות קשה וצורבת אפילו יותר, אייייי, ובתוך התקופה הזאת, המורכבת והמחניקה הזאת, הייתי צריך להתמודד עם החרפה הזאת, של הטוסטוס שלי שנגנב לי. במשך ימים ארוכים הסתובבתי בירושלים עם צרור המפתחות הזה ביד, בתקווה למצוא אותו! תליתי מודעות בכל העיר, והתהלכתי בשכונות מפוקפקות, חיפשתי את הטוסטוס שלי, שאהבתי כל כך, חיפשתיו ולא מצאתיו. איייי כמה עצוב הייתי אז. אם הייתם רואים אותי הייתם אומרים, אוי איזה איש עצוב.
ובכל פעם שעברנו דירה, מירושלים לכרם התימנים בתל־אביב, ומהכרם לדירה ברחוב רות, ומהדירה ברחוב רות לדירה הקודמת שלנו – בכל פעם שעברנו דירה הייתי מוצא את צרור המפתחות הזה, ולוקח אותו איתי, מי יודע, מי יודע! אולי יום אחד מישהי מהמשטרה תתקשר אליי, ותגיד לי, יאירקה, תשמע חביבי, זוכר את התלונה שהגשת, אז, באלפיים ואחת עשרה, זה נכון שאמרנו לך שאין שום סיכוי שנמצא לך את הטוסטוס, אבל תאמין או לא! מצאנו אותו עכשיו! והוא כאן אצלנו בתחנה, הוא כמו חדש, אף אחד לא נגע בו! בוא לקחת אותו, הוא שלך! אנחנו מקווים שיש לך מפתחות! ואני אגיד לשוטרת הנחמדה שתדבר איתי, אייי, אני אגיד לה, בטח שיש לי את המפתחות! שמרתי אותם! הם פה אצלי! ואני אסע לירושלים עם דמעות בעיניים, ואכניס את המפתח לסוויץ' ואסע לי בהתרגשות, אולי אני אפילו אסע לבית של עמית פיוטרקובסקי, אולי נשתה קפה ביחד, הרבה זמן לא דיברנו.
כן כן אני יודע, זה נשמע דבילי מאוד, אבל זאת האמת! שתים עשרה שנים חלפו, ואני עדיין שומר את המפתחות הללו בסלסילה קטנה בארון, ומעביר אותם מעיר לעיר, מדירה לדירה, בתפילת שווא עיקשת שהטוסטוס שלי יחזור הביתה, שהמעגל הזה ייסגר, שההשפלה הזאת תישכח. כבר שתים עשרה שנים שאני מתעקש לנצור את המפתחות הללו בצרור החיים, עד שבשבוע שעבר, בזמן שארזנו את המטבח, החלטתי שדי. חאלס. לקחתי את צרור המפתחות, וברגע נדיר של חולשה, השלכתי אותו לפח! בלי למצמץ! סתם, על מי אני עובד. מצמצתי מלא, עד עכשיו אני ממצמץ מרוב געגועים. ובכל זאת, חשוב לי שתדעו שזרקתי את הצרור הזה, ושאני שמח שנפטרתי ממנו. אני שמח שהתייאשתי מהחלום הזה. אני שמח שהצלחתי לשים נקודה בסוף של הסיפור הזה. הטוסטוס שלי נגנב, והוא לעולם לא יחזור אליי. זאת האמת. שכוייח.
