ביום שישי האחרון, רגע לפני שיצאתי לבית הכנסת, ניגשתי כמנהגי אל קולב העניבות שלי ושלפתי את העניבה עם הפסים בכחול־לבן־ורוד־תכלת, שלא ענבתי כבר זמן. כנראה זמן רב מדי. כדרכי, קשרתי אותה במיומנות, הרמתי את הצווארון, סידרתי אותה תחתיו, הידקתי, יישרתי את הקשר, הסתכלתי במראה ופתאום, משום מקום, פלאשבק! לפתע ראיתי את עצמי צעיר בעשר שנים. נזכרתי שקניתי אותה בת"ת של הישיבה באיזה ערב סטנדרטי בימים שהת״ת עוד היה במקלט בקומה התחתונה ליד גרם המדרגות. באפי עלה ריח נוזל הרצפות המוזר שהיינו שוטפים איתו את החדר בפנימייה בערבי שבתות. עד כדי כך היה חזק הפלאשבק. בדרך לבית הכנסת חלפתי ליד מכוניות חונות וגם מהן ניבט אליי הבחור שהייתי. איזה דבר פלא זה הזיכרון הטמון בחפצים. איזה כוח יש בו להשליך אותנו לתוך מכונת זמן ולפלוט אותנו בזמן אחר, במקום אחר, במציאות אחרת. במהות אחרת. במוצאי שבת ניגשתי שוב לקולב שעליו תלוי אוסף מרשים בהחלט של עניבות. בתור בחור ישיבה, האוסף היה גדול פי שניים. הרבה מהעניבות שהיו לי נתתי, הרבה זרקתי וחלק השאלתי ולא חזרו אליי מעולם. עלעלתי בהן ונתתי לזיכרון שבהן למלא אותי.
איזה דבר פלא זה הזיכרון הטמון בחפצים. איזה כוח יש בו להשליך אותנו לתוך מכונת זמן ולפלוט אותנו בזמן אחר, במקום אחר, במציאות אחרת ובמהות אחרת
העניבה הסגולה מצ׳רלס
בשלהי זמן חורף טסנו כמה חברים לחתונה של מנדי באנטוורפן שבבלגיה והתאכסנו בעליית גג בבית של חבר אחר. בלגיה הייתה אפורה, מדכאת ואפלה. החופה של מנדי הייתה בשתיים בצהריים, בבר הגישו בין השאר עור מטוגן של עוף, אמרו שבבלגיה זה להיט. אכלתי אחד ובאמת היה טעים. בדרך לחופה נשפכה שעווה מאחד הנרות על החליפה החדשה של נתן. אני זוכר אותו אבוד. מישהו שם לימד אותו שאפשר להעלים שעווה מבגד באמצעות מגהץ, ועד היום אני שומר את הטיפ הזה למקרה הצורך. מבלגיה המשכנו לטיול בלונדון. איך שנחתנו חטפתי שפעת נוראית. הלכתי ברחובות לונדון רועד וסובל, נסעתי ברכבת התחתית וחשבתי בעיקר על אדוויל ותה. בלילה האחרון כבר הרגשתי קצת יותר טוב. ישבנו בכיכר פיקדילי ומשם צעדנו לריג׳נט סטריט ונכנסנו לחנות הבגדים המחויטים ״צ׳רלס טירוויט״. איך שראיתי אותה מגולגלת על המדף ידעתי שלא משנה כמה היא עולה, אני קונה אותה. וככה, השארתי בחנות 75 אירו תמורת עניבה סגולה שלא ראיתי כמותה או דומה לה באף מקום.
העניבה שקניתי לפגישה הראשונה בחיים
במחנה הקיץ בין ועד חמישי לוועד שישי קיבלתי את הצעת השידוך הראשונה שלי. זה היה אברם שהציע לי אותה על שפת הבריכה בכפר הנוער סילבר. הוא סיפר על הבחורה, שהיא חברה של אחותו ושהיא אחלה. באמת. ואני התרגשתי מאוד ושאלתי שאלות מהוססות ואברם ענה בביטחון ודפק לי על הגב ואמר, הכול יהיה בסדר אחי. חזרנו ממחנה הקיץ, המשגיח של הישיבה התקשר אליי ואמר ששמע דברים טובים על הבחורה הזו שאברם הציע ושהוא ממליץ לי להיפגש. ואני אמרתי, טוב הרב. אם הרב אומר הרב יודע. ביום של הפגישה הראשונה שלי בחיים לקחתי אוטובוס לגאולה, נכנסתי לחנות העניבות שהייתה הכי פופולרית בזמנו, הסתכלתי על המבחר האינסופי ובסוף לקחתי עניבה בצבע אפור עכבר עם נקודות אדומות. אחרי הפגישה אברם התקשר ואמר שהבחורה לא רוצה להמשיך לפגישה שנייה. ואני משום מה לא נשברתי מזה. תודה לא־ל. מאז, בכל פגישה ראשונה ענבתי את העניבה הזו. ובסוף גם מצאתי כלה. תודה לא־ל.
העניבה החסרה
בשנת 2011 זכה פרופ׳ דן שכטמן בפרס נובל לכימיה על ״גילוי גבישים קוואזי מחזוריים״. אל תשאלו אותי מה זה אומר כי אין לי מושג. ישבתי בבית של סבא וסבתא שלי אחר צהריים אחד וצפיתי באייטם מחדשות 12 שבו פרופ׳ שכטמן נפגש עם ראש הממשלה גם דאז בנימין נתניהו לרגל הזכייה. ביבי לחץ לו את היד בהתרגשות ופרופ׳ שכטמן העניק לו עניבה מיוחדת רקומה בצורה הגיאומטרית של הגביש הקוואזי מחזורי. זו הייתה אחת העניבות היפות שראיתי מעודי. ניגשתי למחשב וחיפשתי את כתובת המייל של פרופ׳ שכטמן. באתר הטכניון מצאתי משהו וכתבתי לו: "פרופסור שכטמן שלום! ראשית, יישר כוח עצום על הזכייה בנובל. אני מבין שזה פרס חשוב מאוד. שנית, אני בחור ישיבה מירושלים וראיתי בחדשות את העניבה המיוחדת שנתת לביבי. בתור מי שמאוד אוהב עניבות הייתי שמח לקבל גם אחת כזו. כל טוב, עדן אביטבול". ועד לרגע זה פרופ׳ שכטמן לא הגיב.
