התנועה הקיבוצית ספגה מכה קשה במיוחד במלחמת יום הכיפורים. מתוך 2569 חללי המלחמה, 470 היו בני קיבוצים; שיעור מדהים של 18% (!), כאשר חלקם של הקיבוצניקים באוכלוסיה עמד אז על 2% בלבד. ואת המכה הקשה ביותר ספג קיבוץ בית השיטה שבעמק יזרעאל, ששכל 11 (!) מבניו.
זו היתה מכה שהקיבוץ התקשה לקום ממנה. ימים רבים אחרי המלחמה, ימים רבים אחרי ההלוויות (שחלקן התנהלו זמן רב אחרי המלחמה, משום שרוב ההרוגים הובאו לקברים זמניים בצפון ובדרום, ורק כעבור חודשים הובאו למנוחות במקומות מגוריהם) עוד התהלכו רבים מבני הקיבוץ המומים; לא יודעים את נפשם. פרופ' עמיה ליבליך, שביקשה לראיין אותם על דור ראשון ושני ושלישי לחלוציות ולקורבן (שיחות שתומצתו לימים בספרה 'קיבוץ מקום'), שמעה כמה מהם מעלים תהיות על דרכם הציונית והיהודית שמעולם לא העלו קודם.
קרוב לשני עשורים לאחר מכן, הסתובב בקיבוץ אחד המלחינים הגדולים בתולדות הזמר העברי, יאיר רוזנבלום. יד הגורל – אהבה חדשה, אחרי גירושיו מאשתו – זימנה אותו, כאילו במקרה, דווקא באותם ימים, דווקא לבית השיטה. הוא לא יכול היה להתעלם מהאווירה הקשה שעדיין פגש בקיבוץ, והם לא יכלו להתעלם מנוכחותו ביניהם. שנים אחרי שנטו לזלזל, ולכל הפחות להתעלם, מיום הכיפורים המסורתי, הם ביקשו לקבע ביום הקדוש טקס זכרון לבניהם שנפלו, וביקשו מרוזנבלום שילחין יצירה כלשהי לטקס החדש.
והוא הלחין. ועוד איך הלחין. את הגדולה שביצירותיו; זו שנכנסה תוך שנים ספורות למחזור התפילות ולמחזור הדם של כל קהילות ישראל. הלחן המרטיט, המדויק כל כך, לתפילת 'ונתנה תוקף'. מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו – רוזנבלום הלחין, וחנוך אלבלק, חבר בית השיטה ששימש בילדותו סולן של מקהלת הילדים בבית הכנסת 'זכור לאברהם' בירושלים, שר. ואין מי שלא הצטמרר. מהשמיעה הראשונה, וגם בכל אלה שיבואו בהמשך.
****
אבל היתה בבית השיטה גם אישה צעירה, ילידת 1943, בת גילם, ובוודאי בת דורם, של כמה מהנופלים. דורית צמרת לא הסתפקה בחיבור לחן למילות תפילה קיימות, נוקבות ככל שיהיו. היא ביקשה לקונן את קינתה, ואת קינת קהילתה, במלים משלה:
שדות שפוכים הרחק מאופק ועד סף
וחרובים וזית וגלבוע –
ואל ערבו העמק נאסף
ביופי שעוד לא היה כמוהו
זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית,
אתם אינכם ולא תוכלו לשוב
השביל עם השדרה, ובשמיים עיט,
אך החיטה צומחת שוב
דורית צמרת שלחה את השיר שחיברה לנעמי שמר כדי שתעניק לו לחן. בחירה טבעית: מי אם לא שמר, בעצמה בת קיבוץ, משוררת פס הקול הישראלי של 'ירושלים של זהב' ו'לו יהי', תדע להלחין את שיר הקינה של בת הקיבוץ מהעמק. אבל שמר ניסתה – והפעם כשלה. וכשכתבה לדורית שלא הצליחה, המליצה לה גם לפנות לחיים ברקני, מלחין אלמוני למדי מקיבוץ שער הגולן. צמרת שלחה אליו את השיר, והפעם ברקני הצליח. ואת הביצוע הראשון שרה אותה חוה אלברשטיין, ששרה גם את הביצוע הראשון ל'לו יהי'.
ברוב ימות השנה אין הרבה סיכוי שתשמעו את 'החיטה צומחת שוב' ברדיו. מילותיו ולחנו כבדים מדי לסתם יום של חול. אבל ביום הזכרון הוא עובד שעות נוספות. כמעט כמו שיר קינה אולטימטיבי. מספר את סיפורה של כל משפחה שכולה, אולי גם את סיפורו של עם ישראל כולו: האם אפשר עוד להאמין שאחרי אסון כבד כל כך החיטה עוד תמשיך לצמוח? ואיך אפשר לקבל את זה שהיא ממשיכה לצמוח, כאילו דבר לא אירע? אבל כן, היא ממשיכה לצמוח, וטוב שכך.
על הר הגלבוע, לא רחוק מקיבוץ בית השיטה, נכתבה אחת הקינות הקדומות והמטלטלות בתולדות ישראל: קינת דוד על אויבו שאול ואוהבו יהונתן, שנהרגו בקרב עם הפלשתים; קרב ששאול ידע מראש שימות בו, ובכל זאת לא היסס לצאת אליו. השהות של יאיר רוזנבלום על הגלבוע הנביטה בו רצון להלחין גם את הקינה הזו. אבל מחלת הסרטן הכריעה אותו, בטרם יעמוד במשימה. לעולם לא נדע איזה לחן מטלטל החמצנו.
אבל את קינתה של דורית צמרת שמענו גם שמענו. אין יום זיכרון שלא שמענו, ולא כבשה את ליבנו ההזדהות עם האבל, ועם תחושת ההחמצה. ורק היום, בזמן כתיבת הטור הזה, נודע לי שמותה של דורית צמרת בשבוע שעבר לא היה מוות טבעי. היא נטלה את נפשה בכפה; כאילו הגיע רגע, בערוב ימיה, שבו החיטה הפרטית שלה כבר לא יכלה לצמוח שוב.
ובימים קשים כמו אלה שאנחנו חווים לאחרונה, נזכור גם את אהבת דוד ויהונתן, ששום 'פוליטיקה של זהויות' לא יכלה להפריד ביניהם. ואת קינתו המרה של דוד אפילו על שאול אויבו. גם 'אליטה חדשה' צריכה להכיר תודה לאליטה שקדמה לה, לדור הראשון של מלכות ישראל, גם אם זו התקשתה לקבל את יורשתה ונלחמה בה.
