"הכנסת הזאת סובלת משיכרון כוח. היא מתנהלת ומתנהגת כמו מסוממת". "להפסיק לאלתר את החקיקה המשנה פה סדרי עולם". "הקואליציה מנסה להוריד את הגיליוטינה על עקרון הפרדת הרשויות… זה תקדים מסוכן שיאפשר לכל ממשלה לעשות בבית המשפט העליון כבתוך שלה. מי שלא מבין את גודל הסכנה… לא מבין מהי דמוקרטיה". "הכנסת שיקולים פוליטיים למערכת המשפט מסכנת את הדמוקרטיה בישראל". "ההצעה היא שלב ראשון בתוכנית קומנדו הליכוד נגד הדמוקרטיה… לרסק את העליון". "הפרדת רשויות? לא אצל הבריונים הללו".
האם הדברים נשמעים מוכרים? ובכן, הם נאמרו לפני כמעט תריסר שנים, מפי שלל פוליטיקאים ואנשי תקשורת משמאל, על שתי הצעות חוק: האחת שאפשרה לשופט העליון גרוניס להתמנות לנשיא, והשנייה (שלא עברה) שעסקה בהרכב שני נציגי לשכת עורכי הדין בוועדה לבחירת שופטים. שתי הצעות חוק מינוריות, שהפכו ברטוריקה של השמאל לקץ הדמוקרטיה ולחורבן הפרדת הרשויות.
הבעיה, כמו באמירה המבודחת על "להתחיל הכי מהר שלך ואז להגביר", היא שאחרי שהשמאל התייחס להצעות שוליות שכאלו כאל סופה של מדינת ישראל הדמוקרטית, מה יעשה כשמגיעה רפורמה משמעותית כמו זו של שר המשפטים החדש יריב לוין?
את התשובה קיבלנו השבוע. מדובר ב"פוגרום במשטר", זעקה דינה זילבר, יועצת משפטית לשעבר. פרופ' אסא כשר בישר לנו כי "יש בפרלמנט קבוצה כוחנית, ממש בריונית, שרוצה להפוך פה את סדרי השלטון, ולהפוך אותנו לדמוקרטיה עממית, נוסח המשטרים הקומוניסטיים… לא נהיה דמוקרטיה, נהיה משהו מסוג אחר, שאין הצדקה מוסרית לכבד אותו". ד"ר אריק כרמון, מקים המכון הישראלי לדמוקרטיה ונשיאו לשעבר, הציע לחשוב על מרי אזרחי, רעיון שהפך אצל בני גנץ להכרזה על "מלחמת אחים", ולתוכנית אופרטיבית אצל יאיר גולן מזהה התהליכים.
מהי עילת המלחמה? רפורמה משטרית הכרחית, שכמעט שלושים שנה התעלמו מנחיצותה שלל כנסות וממשלות, שכוחן הייצוגי נגזל בידי בית המשפט של הנשיא הפוליטי ביותר בתולדות המדינה, פרופ' אהרן ברק, מכריז "המהפכה החוקתית" ומנכס הסמכויות המשפטיות הגדול בהיסטוריה של הדמוקרטיות. מורשת ברק הותירה בית משפט עליון שהוא החזק והאקטיביסטי ביותר במערב. הבנה רצינית של פועלו, סמכויותיו ועוצמתו מציבה את ישראל בשוליים הלא מכובדים של הדמוקרטיות המערביות, כמדינה דמוקרטית למחצה במקרה הטוב.
הבעיה המרכזית של מערכת המשפט היא שבית המשפט העליון דן בתיקים חשובים ביותר כערכאה ראשונה ואחרונה, פוסק יחיד, ובכך לוין לא מטפל כלל
במצוקתו הצטרף גם ברק להתקפה. הוא השתלח ביריב לוין, שאותו כינה "שר משפטים עבריין", וטען שמסיבת העיתונאים שבה הכריז על הרפורמה היא "מעשה בלתי חוקי". "מכיוון שזה במסגרת תפקידו", הוסיף בנדיבות, "יכול להיות שיש לו על זה חסינות". הרפורמה המוצעת היא מבחינת ברק "מחרוזת של חרוזים, והחרוזים אינם מזהב או מכסף, אלא מרעל". וכמובן אי אפשר בלי נבואות זעם: "אם המחרוזת הזו תעלה על צווארנו ותוגשם במלואה, אני רואה בזה חורבן הבית השלישי… מלחמת אחים, שהמחרוזת, ההצעות האלה, היא בעצם הצונאמי שיביא אותה".
למען האמת קצת קשה להתרגש מזעקות השמאל, לא רק משום שמדובר במקרה טיפוסי של "זאב זאב", אלא גם משום שהן חסרות עקביות באופן עקבי מאוד. למשל, ברק טוען שאת "המהפכה החוקתית" חוללה בכלל הכנסת, בחקיקת חוק היסוד כבוד האדם וחירותו ב־1992. אלא שחוק היסוד המהולל (והלא משוריין) עבר ברוב לא משמעותי של 32 מול 21, "כמעט בהיחבא" כמאמר ברק עצמו, ועדיין נחשב בעיניו כלגיטימי לצורך הגשמת המהפכה החוקתית והכרזתו כבסיס החוקה הישראלית. הרפורמה של לוין תעבור ברוב מוחלט, כלומר, לפחות 61, אך הפלא ופלא, היא בעיניו איננה לגיטימית.
אותו העיקרון נכון לגבי שלל תירוצים אחרים שמעלים כעת משפטנים ואנשי שמאל. הם מדברים למשל על הצורך בהסכמה רחבה, פשרות ודיונים בין הרשויות – כל מה שהשליכו מאחורי גוום ככלי אין חפץ בו כשבית המשפט גזל בפסקי דין דרמטיים את סמכויות הכנסת והממשלה. תירוץ אחר שנפוץ כעת הוא שאי אפשר לקחת רכיבים ממשטרים אחרים, שונים מוסדית מישראל, דעה שנפקדה כליל מהגותם כאשר ברק הכריז על ביקורת שיפוטית אף שלישראל אין אפילו חוקה.
בקיצור, עמדת השמאל ניצבת על כלל אחד ברור: כל מה שמעצים את מערכת המשפט – טוב ולגיטימי, כל מה שמגביל אותה – רע וחסר לגיטימיות. מכאן כל האמצעים, עד ל"מלחמת אזרחים" ו"חורבן הבית השלישי", כשרים.
אבל נניח לזעקות הפיראט הנגזל. הרפורמה דורשת דיון רציני בסוגיות האיזונים והבלמים, עקרונות המשטר וכללי המשחק הדמוקרטיים ההוגנים. מבחינה זו חלק מהרפורמה של לוין, כפי שהוצגה לציבור, איננו משכנע. לא רק שחסרים בה איזונים ובלמים לרשות המחוקקת, אלא שלבעיית הבעיות של מערכת המשפט היא כלל איננה מתייחסת.
הבעיה המוסדית המרכזית של מערכת המשפט שלנו היא שבית המשפט העליון דן בתיקים חשובים ביותר כערכאה ראשונה ואחרונה. פוסק יחיד. זו תופעה לא תקינה מבחינה משפטית ומוסדית. העובדה הזו, שבית המשפט העליון מתנהל בלי שום בקרה ואיזון פנים־משפטיים, עומדת ביסוד האקטיביזם ובסוד ההיבריס השלטוני שלו.
בבעיה הזו לוין לא מטפל כלל. במקום זאת הוא מציע חוק התגברות של 61, שהוא פתרון רע, משום שהוא הופך בעיה שהיא קודם כול פנים־משפטית – לפוליטית. רצוי שעוד לפני שהכנסת ובית המשפט מתנגשים, תהיה ערכאה משפטית נוספת שתכריע אם העליון בכלל פועל בסמכות ואם נימוקיו מתקבלים על הדעת המשפטית. בשיטת ההתגברות של לוין בית המשפט העליון לא רק יקבל הסמכה חוקית לאקטיביזם הקיצוני שלו, הוא גם יזכה למגרש נוח מאוד. מדוע? משום שהכנסת תתקשה לחוקק נגד כל פסק דין אקטיביסטי, פסול וחסר סמכות ככל שיהיה, מפני שקואליציה היא יצור מורכב ורב אינטרסים. כך שההתגברות לא תפתור את הבעיה, וייתכן שאפילו תעצים אותה.
ישנן עוד סוגיות ברפורמה שיש לדון בהן ברצינות. תפקיד הימין כעת הוא לא להגיב לטנטרום של השמאל בטנטרום משלו, אלא להכריז על מנגנון שיקיים דיון ציבורי רחב ומעמיק ברפורמה. מול אובדן העשתונות בשמאל, ריסון ושיקול דעת שלטוניים הם צו השעה.
