בני גנץ ספק מזהיר ספק מכריז על “מלחמת אחים"; יאיר לפיד מפרסם פקודת יום: “אנחנו נלחמים על המשך קיומה של מדינת ישראל ועל עצם הרעיון של חיים משותפים"; דינה זילבר מחממת את השטח – “זו לא רפורמה, זה פוגרום בשיטת המשטר. העם צריך להגן על הדמוקרטיה"; ויאיר גולן מוריד קבוצת פקודות, “כנגד ממשלת הזדון והרשע יש רק דרך אחת – מרי אזרחי רחב היקף. עסקים יושבתו, שירותים יושבתו, דרכים ייחסמו. אנחנו נקבע את גורלה של המדינה שלנו. וזה לא יקרה ללא מאבק נחוש ואמיץ".
בקובץ “אורות התחיה" מציע הרב קוק תיאוריה מעניינת בנוגע לפסיכולוגיה של עמים או של קבוצות גדולות. אנשים פרטיים בכל מקום יכולים להיות “חסידים, פילוסופים, אנשי קודש ואנשי א־לוהים". מתוך כך הם יכולים לפתח מערכות יחסים עמוקות, עם אמפתיה ורגישות והבנה והכלה. דא עקא, האיכות הזו מתפוגגת במספרים גדולים. כשאנחנו חלק מעדר, הטמטום חוגג.
ישנה אומנם “חוכמת ההמונים", בבחינת קול המון כקול ש־די, אבל ככלל, היצרים החייתיים שולטים במערכות יחסים שבין אומות או קבוצות גדולות. אומות פועלות זו נגד זו באגרסיות, תוקפנות והישרדות, ומערכות היחסים ביניהן מושפעות מאינטרסים וממאזני אימה. קבוצות מפתחות כוח הרתעה בדיוק כמו חיות בג'ונגל, ומתנהלות במלחמת קיום מתמדת. ובמזרח התיכון, כמו שאומרת הקלישאה, אם אתה לא חלק מהסועדים אתה חלק מהסעודה.
ההנחיה של בן־גביר להיאבק בדגלי אש"ף, רק תספק לאופוזיציה תמונות של התכתשויות שיציגו את הממשלה כרודנית וסותמת פיות
האבחנה הזו יכולה להסביר למה הכול כל כך מטומטם פה. למה השיח בין שמאל לימין רווי בכל כך הרבה פחדים וחרדות, ובכל כך מעט רגישות וקשב. הרב קוק כתב את הפסקאות שלו בעידן שבו הלאומיות הייתה בשיא פריחתה, רגע לפני השפל הגדול שלה במלחמות העולם. היה ניתן אולי לצפות שהסנטימנט שהוא אבחן יתרכך מעט בעקבות “המפנה הסובייקטיבי" שעבר על העולם המערבי. שתרבות המקדשת את הפרט ועולמו, שחיה ונושמת פסיכולוגיה ויחסים, תוביל לתקשורת אמפתית וקשובה יותר גם בין אומות או קבוצות גדולות.
זה לא קרה. כשרואים את הטנטרום המטריף את השיח הישראלי, אפשר להסיק שטבע האדם לא השתנה, רק קבוצת ההתייחסות שלו. הג'ונגל אותו ג'ונגל, רק הצדדים הניצים התחלפו. פעם המלחמות היו לאומיות, בריטניה וצרפת נגד גרמניה ואיטליה. היום אלו השמאלנים נגד הימנים בכל מדינה. בפוליטיקת הזהויות החדשה, כל המגזרים חשים שהזהות שלהם מאוימת ויוצאים למלחמת הישרדות.
משפטנים בכירים מדברים על הרפורמות המתוכננות במערכת המשפט במונחים אפוקליפטיים, אף שהם יודעים היטב שהשיח על אודותיהן לא נולד אתמול, ושהן הכרחיות לתיקון כשלים מבניים יסודיים. אין דרך להרגיע אותם, צריך לסיים את הניתוח ברגישות ובנחישות, ולייחל לשיקום והחלמה. אבל הסכנה הגדולה ביותר לרפורמות, וגם ללכידות הפנימית, איננה נשקפת משמאל אלא דווקא מימין.
עידן הפירומנים
הזכרנו את הרב קוק. הוא היה אופטימיסט חסר תקנה, ובאותן פסקאות ב"אורות התחיה" הוא טען טענה רדיקלית נוספת: שלקולקטיב היהודי יש איכות שאין לאומות אחרות. הוא לא קורבן דטרמיניסטי של הטבע החייתי. הוא מסוגל לזכור את צלם א־לוהים ואת המוסר גם כשהוא מתפקד כלאום.
אופטימיסט, כי כפי שהדברים נראים כעת, אין במחנה הלאומי מספיק דמויות שמוכנות לוותר על הטבע החייתי. יותר מדי פירומנים חסרי אחריות עושים הכול כדי לטרפד את חלומות המשילות, הזהות והרפורמות במערכת המשפט, ועל הדרך לפורר את שאריות הלכידות והסולידריות שלנו פה.
אם נצמדים לפשט הפסוקים, מלחמת האחים החמורה והקשה ביותר בתנ"ך איננה פרשת פילגש בגבעה, אלא מלחמה אחרת, המוזכרת במובלע בסוף ספר הספרים: מלחמת אביה מלך יהודה וירבעם מלך ישראל. המגעים הדיפלומטיים בין אביה לירבעם כשלו, מלחמה עקובה מדם פרצה, “וַיַּכּוּ בָהֶם אֲבִיָּה וְעַמּוֹ מַכָּה רַבָּה, וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים מִיִּשְׂרָאֵל חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ בָּחוּר" (דברי הימים ב, יג). חצי מיליון ישראלים נהרגו במערכה. אגב, בהיסטוריה היהודית מקובל לדבר על שלוש שואות שבכל אחת מהן נכחד בין רבע לשליש מהעם: מרד בר כוכבא, פרעות ת"ח ות"ט, וכמובן שואת יהודי אירופה. אם המספר בספר דברי הימים מדויק, היו לנו ארבע שואות.
בהשאלה, יהודה היו ה"ימין" השמרני דאז, אלו ששמרו אמונים למקדש ולקורבנות. ממלכת ישראל היו ה"שמאל" שהתנתק מהברית, בדה חגים מליבו, וסגד לעגלים בבית־אל ובדן. מלחמת האחים הסתיימה בניצחון של יהודה על ישראל, אלא שהיה זה ניצחון פירוס. בסופה של המלחמה ניגף אביה מלך יהודה ומת, ומדרש רבה מציע כמה הסברים מדוע נענש אביה: מפני שהתעלל בגוויות של חללי ישראל; מפני שלא התיר לזהות את גופות חללי ישראל כדי להתיר את נשיהם; ומפני שביזה את ירבעם מלך ישראל. הצד השווה שביניהם: יש מלחמות אין ברירה ויש מלחמות ברירה. יש פעולות שהן חלק בלתי נפרד ממאבק הכרחי ואי אפשר להימנע מהן, ויש פעולות רהב מיותרות הנובעות מפירומניות צרופה.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, כשאנחנו רוצים לקדם תיקון עומק בפוליטיקה ובמדיניות הציבורית הישראלית, יש צעדים שאנחנו חייבים לעשות כי הם “תנאי שבלעדיו אין", ויש פעולות מיותרות והרסניות שאין בהן שום תועלת והן גורמות רק נזק.
ציטוט לדוגמה: “אני חושבת שמי שרצח ערבי צריך לשבת בכלא, ומי שרצח יהודי צריך למות. אני חושבת שמושגים של שוויון לא רלוונטיים במקרה הזה. אני יהודייה, יש לי קודם כל סימפטיה לעם שלי ולאחים שלי. נקודה".
המילים הללו יצאו השבוע מפיה של ח"כ לימור סון הר־מלך. לא מופרך להעריך שהן לא נובעות מרשעות וגזענות, אלא מבורות. ההתבטאות האומללה הזו משקפת לא רק חוסר ההבנה מוחלט בדמוקרטיה; לא רק חוסר הבנה מוחלט בתנאים הבסיסיים שבלעדיהם מדינה מודרנית לא יכולה להתקיים במשפחת העמים בלי לסבול מסנקציות ונידוי כמו צפון קוריאה או איראן; לא רק חוסר הבנה הלכתי מוחלט ביישומן של “הלכות מלכים" ו"הלכות מדינה" בדורנו; אלא גם חוסר הבנה מוחלט בפוליטיקה, ברגישות לזהויות שונות וערכים שונים, ובהתנהלות בסיסית במרחב השיח הציבורי הישראלי. כשחברה בכנסת ישראל משמיעה דברי הבל שכאלו, אז אחת משתיים: או שהיא מבקשת ביודעין להשליך גפרור לאולם רווי אדי דלק ולשרוף את המועדון, או שהיא פשוט לא יודעת על מה היא מדברת.
סון הר־מלך היא חברת כנסת מהספסלים האחוריים של עוצמה יהודית, והאמת היא שקשה לבוא אליה בטענות. עד לפני רגע היא הייתה דמות אנונימית לחלוטין. התמזל מזלה ובן־גביר חיפש אישה לרשימה שלו, והיא התאימה למודל שהיה נראה לו אטרקטיבי: רעיה שכולה, בוגרת הפינוי מחומש, אם לעשרה, עם רקע מקצועי בהנחיית הורים וטיפול רגשי. מתברר שלכהונה בכנסת הרקורד הזה לא מספיק.
ומילא סון הר־מלך, ששום דבר ממה שעשתה בחייה לא הכשיר אותה לתפקידה. ח"כ ותת־אלוף במיל' צביקה פוגל ממפלגתה קורא לעצור את גנץ, לפיד, יעלון ויאיר גולן, והאשים אותם ב"בגידה במולדת". ח"כ אלמוג כהן, “היס"מניק", הוסיף קיסם למדורה: “אם לפיד וגנץ לא יפסיקו עם השיסוי, ההסתה והרצון לשפוך דם ברחובות ישראל – הם ייעצרו עם אזיקים".
גם הבוס שלהם, איתמר בן־גביר, לא מפסיק לעסוק בשטויות ומורה לשוטרים להוריד דגלי אש"ף, כאילו הוא לא יודע שההנחיה הזו בדיוק תגרום להצפת הפגנות השמאל בדגלי אש"ף, ותספק לאופוזיציה תמונות יקרות מפז של התכתשויות שיציגו את ממשלת נתניהו כרודנית וסותמת פיות. ככה נראים מפגינים, ככה לא נראים אנשים שבאו לעבוד.
ח"כים אחרים בימין, “מתונים" יותר, לא מפסיקים לצייץ דברי הבל בטוויטר כאחרוני התגרנים. כאילו לא הוחלפה פה ממשלה לפני רגע, וההגה נתון בידיהם. אם לסו־קולד ימין הזה הייתה טיפת אחריות, הוא היה סותם את הפה, מתנהל בממלכתיות, מפסיק לצעוק ולצווח, לחרף ולגדף, ומשקיע את מרצו בעבודה אסרטיבית שקטה. אבל ממלכתיות היא מילה גסה היום.
מעשים, לא דיבורים
דיברנו על פסיכולוגיה ונסיים בה. בטיפול בשיטת אדלר מקובל לומר שהרצון של האדם מתבטא במעשים שלו, לא בדיבורים. כשאדם מדבר גבוהה גבוהה על חזון בצמרת אבל לא מפסיק לנסר את הענף שעליו הוא יושב, כנראה הוא לא באמת רוצה לממש את החזון. הוא פוחד להיכשל, ליפול, או סתם לא מוכן לשלם את המחירים הכרוכים בהשגתו, ולכן מכשיל את עצמו.
שר שרוצה משילות בנגב ובגליל פועל לקידום משילות בנגב ובגליל, ולא נכתש עד דק במריבות עם שמאלנים. נבחר ציבור שרוצה רפורמות במערכת המשפט, מגבש הצעה אינטליגנטית וחותר לגבש תמיכה רחבה ככל הניתן, ולא מכלה את ימיו ולילותיו בציוצים בטוויטר. ראש מפלגה שרוצה לשלוט ולממש ערכים, שולט ומממש ערכים בפעולות שקטות, ולא שוחק את הקרדיט הציבורי שלו עד דק.
ממשלת נתניהו קיבלה הזדמנות חסרת תקדים לתקן קלקולים של עשרות שנים: לבנות ביו"ש, לתקן את מערכת המשפט, להעצים את הזהות היהודית, לפתור את משבר הדיור, לפתח תשתיות, לחזק את הכלכלה. היא צריכה להחליט מה היא רוצה יותר, לאכול את הענבים או לריב עם השומר
