"הבית הזה הוא הבית של כולנו", הכריז מנחה הפגנת השמאל בתל־אביב במוצאי השבת האחרונה. "הוא הבית של היהודיוֹת והערביוֹת, הגברים והנשים, החרדים והלהט"בים, אנשי הפריפריה והמרכז". מטבע הדברים תפס את אוזניי אזכור אנשי הפריפריה, ששב ועלה גם בדברי כמה מהנואמים. שוב התכנס השמאל במרכז תל־אביב והתיימר למחות נגד הממשלה בשם הפריפריה, שלא ממש הגיעה להפגנה. יום לפני ההפגנה פרסם עורך הארץ אלוף בן מאמר שבו קרא ליאיר לפיד להתמודד על ראשות עיריית תל־אביב. בניגוד לנואמים בהפגנה במוצאי שבת, בן הצהיר מראש שהמאבק נגד ממשלת נתניהו יתנהל בשנים הקרובות מתל־אביב. אבל גם במוצאי השבת הקרובה יתכנס השמאל בכיכר הבימה ויכריז שהוא נאבק בשם הפריפריה.
השמאל חוזר על הטעות הקבועה שלו בעשורים האחרונים, ומחפש את המנדטים האבודים שלו מתחת לפנס. ידידי אבי דבוש, תושב שדרות ובעבר מקום שמיני ברשימת מרצ, טוען כבר שנים באוזני חבריו למחנה שהם לא מחוברים לפריפריות. בבחירות 2015, כשדבוש חרש את ערי הדרום, חבריו ממטה המפלגה ביקרו אותו על "בזבוז הזמן" ועל כך שהוא פועל נגד האסטרטגיה של המפלגה להתמקד בשלושים היישובים החזקים של מרצ. אחרי הבחירות האחרונות קרא דבוש להקמת שמאל חדש שאינו נשען בלעדית על קולות היישובים באשכולות 8 עד 10.
אבל מנהיגי השמאל אינם מקשיבים לדבוש. במקום להגיע לפריפריה ולשמוע מאנשים שם מה ציפיותיהם מהממשלה, הם בוחרים להתכנס שוב ושוב בכיכר התל־אביבית ולצעוק משם בשם הפריפריה.
בפריפריה צעקו באמצעות הצבעה לבן־גביר שחסר להם ביטחון אישי. ומה האלטרנטיבה שמציע השמאל? מאבק למען זכויות הלהט"בים?
הם גם מסרבים ללמוד מתוצאות הבחירות האחרונות. תושבים בפריפריה צעקו באמצעות הפתק של איתמר בן־גביר שחסר להם ביטחון אישי. הסלוגן של עוצמה יהודית, שביקש להוכיח "מי פה בעל הבית", ניגן על תחושה אמיתית של אובדן משילות. ב"דו"ח לזקן" שפורסם לקראת ועידת הנגב בנובמבר האחרון, הופיעו נתוני סקר דעת קהל שבדק את שביעות הרצון של תושבי הנגב בתחומים שונים. שני שליש מהמשיבים ענו שהם מרוצים או מרוצים מאוד מחייהם בנגב, אך כמחצית הודו שהם חוששים לביטחונם האישי. הנושאים המרכזיים שצוינו בהקשר זה היו בטיחות בדרכים, גניבות ועבירות לאומניות. בשאלה זו, אגב, לא נמצא הבדל במידת החשש בין משיבים מהחברה היהודית והערבית. 67% מהנשאלים אמרו שהממשלה אינה מקדישה תשומת לב מספקת לטיפול בסוגיות הקשורות לביטחון האישי.
בן־גביר לא הציע פתרון מקיף ויסודי לכל בעיות הביטחון והמשילות. אבל הוא היה בשטח, שמע היטב את הזעקה הזו ותרגם אותה למנדטים. רבים מאלו שבחרו בו ידעו ויודעים היטב שהוא לא קוסם, אבל הוא לפחות הניח על השולחן את הכאב שלהם.
ומה האלטרנטיבה שמציע השמאל בתחום הביטחון האישי? מאבק למען זכויות הלהט"בים? למפלגת העבודה היה בממשלה היוצאת שר לביטחון הפנים. עומר בר־לב הספיק לעשות כמה דברים במאבק להורדת הפשיעה ברחוב הערבי, אבל הקמפיין של מפלגתו בחר להתמקד בתחבורה ציבורית בשבת, נישואים אזרחיים, משבר האקלים, וכמובן הסכסוך עם הפלסטינים.
נזכרתי השבוע בקריסתה המהדהדת של מפלגת "הישראלים", מפלגתו של רון חולדאי שהתמודדה לכנסת בבחירות 2021 והתרסקה תוך שבועות ספורים. כשיצא לדרך, חולדאי סימן עצמו כמועמד האולטימטיבי של מחנה השמאל לראשות הממשלה. לאחר כחודש, בסקר של חדשות 12, קיבלה רשימתו 1.2%, בדיוק כמו שקיבלה באותו סקר רשימתו של איתמר בן־גביר לפני שהתאחדה עם מפלגת הציונות הדתית. רבות מהטעויות שעשה חולדאי בקמפיין הקצר שלו, נבעו מהתפיסה המתנשאת שלו שתל־אביב היא מדינת ישראל. כמו שזה נראה כעת, השמאל מסרב ללמוד מטעיותיו.
הבומרנג של אמסלם
לפני פחות משנה כתבתי כאן על הופעה טלוויזיונית של ח“כ דודי אמסלם בתוכנית "פגישה" של רוני קובן, בכאן 11. כתבתי על הזעם של אמסלם, שבאותה תוכנית הופנה כלפי בנט, לפיד, מנדלבליט והשופט דוד מינץ, שדחה עתירה שהגיש אמסלם. הצדקתי את טענותיו בדבר אפליה עדתית שהייתה במדיניות הקליטה בשנות החמישים והשישים, ועל חוסר שוויון הזדמנויות שקיים גם היום. אך לצד זה טענתי שלמרות התחושות והטענות המוצדקות, זעם הוא לא תוכנית עבודה. חברי כנסת מזרחים אחרים מוכיחים שאפשר להכיר בעוולות העבר ובפערי ההווה, ועם זאת לוותר על הזעם ועל המשך התיוג העדתי, ולהתמקד בתיקון משותף של העתיד.
כצפוי, בקרב בוחרי הליכוד היו שלא אהבו את המאמר הביקורתי כלפי אמסלם. אחד מהם, משה שטרית, סגן ראש עיריית בית־שמש וחבר ליכוד, פרסם שבוע לאחר מכן מאמר תגובה ובו הגן על סגנונו של אמסלם, והאשים אותי בגישה פטרונית המבקשת לבטל את תפיסת עולמו ולזלזל בתסכולם המוצדק של רבים.
ביום שישי האחרון הפנה ח“כ אמסלם את אותו זעם עדתי כלפי יו“ר המפלגה האהוד שלו, ראש הממשלה בנימין נתניהו. אמסלם, שלא קיבל את תפקיד יו“ר הכנסת וגם לא את תיק המשפטים כפי שביקש, האשים את נתניהו בהשפלת “כל האמסלמים והביטנים“. כשאמר ש"את בני עדות המזרח אף אחד לא ישפיל, גם לא ראש ממשלה מטעם הליכוד", האשים אמסלם את נתניהו באפליה על רקע עדתי. הוא כמובן התעלם מכך שמי שנבחר ליו“ר הכנסת הוא אמיר אוחנה, בן ליוצאי מרוקו שגדל בבאר־שבע. הוא גם “שכח“ את שאר השרים המזרחים של הליכוד בממשלה החדשה – שלמה קרעי, מיקי זוהר, גילה גמליאל, גלית דיסטל ועוד.
הזורע רוח יקצור סופה. ליכודניקים שמחאו כפיים לליבוי האש העדתית של אמסלם לפני שנה, שלא יתפלאו שעכשיו היא מופנית כלפיהם. כן, עכשיו נתניהו הוא הגזען שמפלה מזרחים, על פי אמסלם. ביקשתי לשמוע השבוע ממשה שטרית אם הוא עדיין מצדד בטענותיו העדתיות של אמסלם גם כשהם מופנות כלפי ראש מפלגתו. הוא בחר שלא להגיב.
אמסלם טען שכאשר שאל את נתניהו מדוע אינו יכול להיות יו“ר הכנסת, נתניהו הסביר לו שהוא חושש שהוא יבוא חשבון עם האופוזיציה. אמסלם אמר שבוודאי שהוא יבוא חשבון עם האופוזיציה, ושב לדבר על השפלתו. מחיבור הטענות של אמסלם עלולים להבין בטעות שמזרחי אותנטי אמור לוותר על הממלכתיות ולהעדיף סגירת חשבונות עם יריבים פוליטיים. ח“כים מזרחים אחרים בכנסת, מכל המפלגות, מוכיחים בהתנהלותם הממלכתית אחרת.
