את הביקורת שהוטחה מצד שמאל על שורת המינויים של הממשלה החדשה אפשר אולי להבין, אבל נדמה שגם בימין היו רבים שזעו באי נוחות נוכח הרצון למנות אנשי אמון פוליטיים במפגיע לתפקידי מנכ"לי המשרדים הממשלתיים. מאז מקס ובר, שניסח את "המודל הטהור של הבירוקרטיה", לא נחזתה תמיכה רבה כל כך בצורך ב"מומחיות" והערצה ל"אנשי מקצוע", שהם תמיד תמיד ובלי עוררין חדים וחריפים, חזקים ורציניים, יודעי כול ותמימי דעים, וכמובן – ראויים לנהל את ענייני הציבור הרבה יותר מכל פוליטיקאי.
שימוש היתר ב"מקצועיות" מגלם בתוכו את ההנחה שמי שמקצועי הוא צודק, פועל לטובת הציבור בלבד, וכמובן אובייקטיבי. אלא שאף אחת מההנחות הללו אינה נכונה. אנשי מקצוע טועים באופן שיטתי גם בהבנת המציאות וגם בחיזוי תוצאות המדיניות שהם מובילים. מדיניות היא כמעט תמיד עניין שאינו נובע ממקצועיות טהורה, אלא היא מערבת בתוכה שיקולים ערכיים ושאלות של סדרי עדיפויות שהם בהגדרה פוליטיים, ואת טובת הציבור, שאופייה תמיד שנוי במחלוקת.
מי שהזדהה עם הביקורת על רצונה של מירי רגב למנות את משה בן־זקן למנכ"ל משרד התחבורה (שנפסל בוועדת המינויים), או עם רצונו של אופיר אקוניס למנות את אוסנת מארק למנכ"לית משרד החדשנות, המדע והטכנולוגיה – רצון שטורפד שלשום – כדאי שידע שהביקורת הזאת מגיעה מאותו מקום שממנו מגיעה ההתנגדות העזה לרפורמה המשפטית שיריב לוין מבקש לקדם. בשני המקרים מדובר ברצון להחליף את שיקול דעתו של נבחר הציבור, שכידוע הוא מזוהם בשיקולים פוליטיים, בשיקול דעת טהור יותר שכל כולו מקצועי, כמו זה של שופט בכיר או מומחה בתחומו.
מתברר שעכשיו לא רק היועצים המשפטיים הם שומרי סף שמבקשים לשמור עלינו מפני הפוליטיקאים, גם נציבות שירות המדינה הפכה השבוע לשומרת סף של המקצועיות. היא דואגת שרק אנשי מקצוע יוכלו להתמנות לתפקידים בכירים, וחלילה לא ארחי פרחי למיניהם, חסרי כישורים או מקצועיות. מדובר באותה נציבות שירות המדינה שמקריבה את השיקולים המקצועיים על מזבחם של ארגוני העובדים כבר עשרות שנים, באמצעות "מכרזים פנימיים" המעדיפים מקורבים על פני מועמדים חיצוניים מוכשרים יותר, ומנגנוני ותק וקביעות שבולמים על הסף כל תמריץ ממשי למצוינות.
ב־2004 שימש חבר הכנסת הצעיר ד"ר יובל שטייניץ בתפקיד יו"ר ועדת חוץ וביטחון. לפי פרסום של עמית סגל, שטייניץ התעקש אז מול מומחי הביטחון והצבא שלסוריה יש כור גרעיני ושהיא מפתחת יכולות גרעיניות שמטרתן לשנות את המאזן האסטרטגי מול מדינת ישראל. כל בכירי צה"ל שהתייצבו בוועדתו, דחו את חששותיו וגרסו כי אין בהם ממש. באחת הישיבות עמד מולו ראש אמ"ן וטען בביטחון מוחלט ובנימת זלזול: "אני מודיע לך אדוני הפילוסוף, שכאיש מקצוע, מה שאתה אומר אין לו שום היתכנות". שטייניץ השיב לו: "אדוני ראש אמ"ן, אתה מקצוען במודיעין ואני רק סמל ראשון בגולני לשעבר, אבל צריך להיות מקצוען בפילוסופיה כדי לדעת איך להטיל ספק". שנתיים אחר כך איתר המוסד ראיית זהב להימצאותו של כור גרעיני בסוריה, אותו כור שכידוע הופצץ לבסוף בספטמבר 2007.
לא תמיד מקצועיות היא אַמת המידה היחידה שיש לבחון, והיא עלולה אפילו לעמוד לרועץ. פעמים רבות איש המקצוע הוא פשוט איש מערכת, ולא בהכרח האדם הנכון לניהול מערכת ממשלתית גדולה, במיוחד כזו שדורשת שינויים נרחבים. מי שמגיע מתוך המערכת שבוי לעיתים רבות בהנחות היסוד שלה וכבול לאינטרסים הפנימיים, ואינו מסוגל להטיל ספק בדרך שבה הדברים נעשו עד כה.
מערכת הביטחון היא דוגמה קלאסית למערכת שממנים עליה באופן קבוע אדם מתוכה שמגבה אותה אוטומטית, וכך היא נשארת חסינה משינויים. כך גם משרד החקלאות, שבמשך שנים שימש כ"משרד החקלאים". מתוכו קמו המתנגדים העזים ביותר לרפורמה בענף החקלאות, עד ששר החקלאות הקודם עודד פורר היה צריך להיאבק בחלק מאנשי משרדו לפני כל אחד אחר.
לשר החינוך ולמנכ"לו החדשים אין אולי ניסיון בחינוך, אבל אולי דווקא משום כך הם יוכלו להתבונו מחדש על מערכת שמתנהלת במשך עשרות שנים באופן לא משביע רצון בלשון המעטה, ולערער על מוסכמות היסוד שלה – שתחרות בחינוך היא רעה, למשל, או שמשרד החינוך צריך לנהל באופן ריכוזי את כל בתי הספר במדינה. אבל גם כאן, אותם האנשים שרוצים שומרי סף במערכת המשפט וסבורים שאת המדינה צריכים לנהל "אנשי מקצוע", מבקשים להקים "מועצה ציבורית לחינוך" שתקבע את מדיניות המשרד ולא תהיה נתונה לגחמות של פוליטיקאי זה או אחר. במועצה הזאת ישבו, איך לא, "אנשי מקצוע".
איש מקצוע רואה לעיתים רק את האינטרס שעליו הוא מופקד, ולא את השיקולים המערכתיים הרחבים יותר. מי שאחראי לבטיחות מוצרים אינו רואה למשל את הנזק שנגרם לבעלי עסקים מרגולציה מופרזת, או את העלות העודפת שמגולגלת על הצרכנים. דווקא פוליטיקאים, שנחשפים לקבוצות שונות בציבור, עשויים לראות תמונה רחבה של השלכות מדיניות מסוימת.
כמעט תמיד כשנשאלת השאלה "מדוע אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", התשובה היא הפקידות. כששר חדש מגיע למשרד, הוא לרוב האיש הכי "טירון" בו. כל הפקידות המקצועית במשרד נמצאת שם הרבה יותר זמן ממנו, לעיתים עשרות שנים, ובמקרים רבים מדי היא מצליחה להכפיף את השר החדש למרותה. שר שמגיע עם רצון אמיתי לקדם מדיניות חדשה ושינויים מהותיים, חייב בהגדרה להניח בצד את האופן שבו הדברים נעשו עד כה. וזה כולל לשים בצומתי המפתח של המשרד אנשים שחושבים כמוהו, אחרת הוא יישאר שבוי בשיקול הדעת של הפקידים. האם מישהו באמת חושב שיריב לוין יוכל לקדם את הרפורמות שלו במשרד המשפטים עם מנכ"ל שהוא איש מקצוע מתוך המערכת?
כישורים מקצועיים הם חשובים וכבודם במקומם מונח, אבל זה איננו הפרמטר היחיד שצריך לבחון לאורו מנכ"ל משרד ממשלתי. ד"ר הילה חדד־חמלניק, המנכ"לית היוצאת של משרד המדע, הטכנולוגיה והחלל, היא מדענית חלל ואווירנאוטיקה, אבל זה כשלעצמו לא מכשיר אותה לנהל משרד ממשלתי, גם אם אחד מתחומי עיסוקו הוא חלל. כישורים רלוונטיים יותר הם יכולת לגייס תקציבים, לנהל כוח אדם ולייצר שיתופי פעולה בכנסת, בממשלה ובמגזר העסקי.
ייתכן שאקוניס רצה מלכתחילה את מארק בזכות הכישורים האלה, ואולי בגלל עסקנות פנים־מפלגתית. אבל מה שבטוח הוא שכישלון שלה בתפקיד היה נתפס ככישלון של השר שמינה אותה, כך שהוא האחרון שיש לו אינטרס למנות לתפקיד אדם שייכשל בו. כישורים מקצועיים הם חשובים, וגם ידע והיכרות עם שדה הפעילות, אבל יותר מאלה חשובה מערכת תמריצים שמעודדת הצלחה. דעת הקהל והצורך להיבחר שנית הם תמריצים קריטיים לנבחר ציבור; אצל פקיד בעל קביעות, שאינו מחויב בשום דין וחשבון לאזרחים, התמריצים הללו חסרים.
