1. לפני חודש וחצי איבדתי את רישיון הנהיגה שלי. לא שצריך רישיון נהיגה ביום יום, כן? אבל מצאתי את עצמי תקוע בלי תעודה מזהה בכניסה לסדנה בבנק ישראל, מחייך לשומר הנחמד (שזיהה אותי) וממתין שימצא איזה מוצא. מוצא שכזה נמצא בסוף, אבל אני ביליתי שבועיים יפים אחר כך בחיפושים אינטנסיביים אחרי הרישיון, הופך בערימות המשחקים של הילדים (כבר שבוע אני מנסה לשכנע את הגדולה שלי שזו היא שצריכה לסדר אותם, לא אני), מחטט בכביסות, לא מצליח להבין מתי לעזאזל הוא יצא בכלל מהארנק ואיפה הוא יכול להיות, והאם צריך להוציא עכשיו רישיון חדש.
2. הבלש הפרטי בנואה בלאנק, בלש פרטי חביב בהחלט עם מבטא דרומי מזויף, מוצא את עצמו חוקר את מותו של סופר רבי המכר הרלן טרומבי. הוא לא יודע למה הוא חוקר, ומי בעצם משלם לו, ובעיקר לא האם יש חור באמצע הבייגל. יופי של מטאפורה, אגב. אני לא בטוח מטאפורה למה, אבל אני חושב שגם הסרט לא בטוח.
3. זה סרט בלשי משנת 2019 (יצא לו המשך עכשיו, עלה לנטפליקס. אני באמצע הסרט, מחכה לאיזה ערב נחמד עם ילדים ישנים וצ'יפס בתנור). לאחד מהילדים שם יש טוויטר. לכולם יש סמארטפונים, ועל כל הסיפור שורה איזו אווירה נוסטלגית למדי, שנות השישים שבעים שכזה. אני לא יודע מה בדיוק מייצר את האווירה הנוסטלגית הזו. הכל מרגיש כמו מחווה לאגתה כריסטי, אבל, כאמור, בן זמננו.
4. זו לא רק נוסטלגיה לתקופה. זו גם נוסטלגיה לבלש הזה. לסוג הבלש הזה, שהיה נפוץ מאוד בספרים ובסרטים ישנים. מעין בלש קשוח, מודע לעצמו, ציני במידה. חכם מאוד. יש לו וריאציות שונות – שרלוק הולמס הוא לא סמיואל ספייד, ולאגתה כריסטי עצמה יש את מיסיס מארפל, קשישה בריטית עליזה, כאנטיתזה לפיליפ מארלו, שהיה דמות הבלש הקלאסית שלה. בכל אופן, הבלש הוא אותו בלש, ואפשר לסמוך עליו שהוא חכם מספיק לפתור את התעלומה.
5. בלשים מודרניים יותר הם לא כאלה. הם בני אדם. יש להם צירופי מקרים. מערכות יחסים בעייתיות. חיבה לוויסקי. אופי. אישיות. הורים מתוסבכים. הם לא תמיד פותרים את התעלומה. לא תמיד בזמן. לא תמיד כמו שצריך לפתור תעלומות. זה סיפור טוב יותר, ריאליסטי יותר, אמין יותר, אבל חסרה בו את אותה פנטזיה שהפכה את הולמס לגיבור על שכזה; דמות נטולת רגשות, על אנושית, שמסוגלת להציל את האנושות מעצמה.
6. וזו הפנטזיה: מישהו שיפרוץ לתוך סבך החיים שלנו, לכאוטיות הפסיכית של העיר בה אנחנו חיים, לאינספור המפגשים עם אינספור בני אדם והמון המון מילים ומערכות יחסים, ויעשה רגע סדר. יצביע על התעלומה, יפתור את הבעיה, יעשה פה סדר.
הוא לא צריך להיות אנושי, אגב. האנושיות הורסת פה משהו. הולמס לא ממש אנושי. גם בנואה בלאנק הוא לא באמת דמות בסרט הראשון. כלומר הוא נמצא בו, בלי ספק, אבל הוא מתפקד שם בתור בלש יותר מאשר בתור דמות עם עומק, פסיכולוגיה, רגשות, חסרונות וכאבי לב. אנחנו לא יודעים עליו כלום, למעשה. ככה יותר טוב. אפשר יהיה להישען עליו בשעת הדחק.
7. לפני כמה שנים מצאתי את עצמי בבית הכנסת של בית החולים שערי צדק. יופי של בית כנסת אגב. בכניסה אליו, אם אני זוכר נכון, יש מכונת קפה, מה שתמיד הופך את החוויה למוצלחת יותר. בכל אופן, לא הלכתי להתפלל. אולי כן הלכתי להתפלל. אני לא ממש זוכר מה הלכתי לעשות, בעיקר הייתי צריך ללכת לאנשהו כי הרצפה צנחה מתחת לרגליים שלי ולא יכולתי עוד להישאר במחלקה ולחשוב על הדברים שיכולים לקרות. הלב שלי לא עמד בזה, אז הלכתי לשתות קפה, ומפה לשם – בית כנסת. שיהיה. נכנסתי.
8. לא הייתה תפילה, אבל תמיד יש שם מישהו שמניח תפילין ועוד איזה מישהו שקורא תהילים. האדם שעמד לפני דפק שלש פעמים על המושב, שם מטבע בצדקה ואז מלמל פסוק. הוא עשה את זה שוב. זה היה ממש מוזר אז לא הצלחתי להתאפק ושאלתי אותו מה הוא עושה. והוא נבוך לרגע, ואמר שיש איזו סגולה, ככה הוא שמע, שדופקים שלש פעמים על המושב ואומרים 'אשרי יושבי ביתך' ונותנים צדקה. והוא אמר את זה במבוכה, כאילו הוא לא בטוח במה שהוא עושה. ואמר, אני לא אדם כזה בדרך כלל, אבל אני אעשה כל דבר שאולי יכול לעזור.
9. רק מי שהקרקע נשמטה מתחת לרגליים שלו יודע שעושים כל דבר, אבל כל דבר. נאחזים בשברי פסוקים, סגולות, תקוות נואשות, קברים, מכשפות, סמלים, ספר שפתחת בטעות. הכל, מפני שהשהייה במרחב האבוד, תחושת חוסר האונים – כמעט בלתי אפשרי לשהות בה.
10. כשלמדתי הוראה, המרצה שאל אותנו אם אנחנו יודעים כמה זמן לוקח למורה בין הרגע שבו הוא שואל שאלה ומשתרר שקט, ועד הרגע בו הוא עונה בעצמו. לא ידענו. שלוש שניות, הוא אמר בניצחון. שלש שניות! זה כי אנחנו מפחדים מהשקט, מהשאלה הפתוחה, מהתחושה שאולי קורה כאן משהו שלא בשליטה שלנו, ומהר מהר אנחנו לוקחים את השליטה חזרה.
מה שהיה יפה הוא, שבין השאלה 'כמה זמן' ועד התשובה של המרצה, לקח בערך שלש שניות. אחדות של צורה ותוכן, מה שנקרא.
11. זה לא טור פוליטי אבל אני חושב שחלק מהמשחק הפוליטי הוא שם, בפנטזיה כאילו אם מישהו יצליח ליישם את המדיניות שלו עד הסוף, היא תצליח להציל אותנו מהגורמים שמערערים את החיים שלנו. לכן פוליטיקאים חד משמעיים, קיצוניים, עם אידאולוגיה ברורה, מצליחים יותר, גם אם ברור שהם בחיים לא יצליחו ליישם את המדיניות שלהם, וגם אם ברור שהמדיניות שלהם בעייתית. זה לא סיפור לוגי בכלל; זה סיפור של פנטזיה. הפנטזיה שיהיה פה סדר.
12. אגתה כריסטי נעלמה פעם מהבית שלה ואיש לא ידע איפה היא. כל עיתוני אנגליה עסקו בהיעלמות הזו. חששו מהגרוע מכל. היא חזרה אחרי שלושה שבועות, ואף אחד לא יודע מה קרה בשלושת השבועות האלה. היא לא סיפרה מעולם.
13. בסרט, בנואה בלאנק הוא הבלש, אבל הדמות המרכזית היא האחות האישית של הרלן טרומבי, והשחקנית שלה מחזיקה את הסרט על כתפיה. דמות שהולכת אט אט וצוברת ביטחון עצמי, משילה מעליה הבדלי מעמדות, פחדים ישנים וצורך במשענת חזקה שתציל אותה ממה שמאיים עליה, ובטוחה בעצמה מספיק כדי לעשות את הדבר הנכון עבור עצמה.
14. הרישיון היה יחד עם הקלפים של הילדים. מצאתי אותו כשתפסתי איזו יוזמה וארגנתי את כל הצעצועים, מה שמלמד שלפעמים אין ברירה אלא לסדר את החדר בעצמנו.
