השבת כמעט הפלתי בטעות את בקבוק הבושם שקנית לי לחתונה שלנו. הורדתי אותו לרגע כדי להריח אותו, הפקק לא היה סגור עד הסוף והוא כמעט החליק לי מהיד, עד שברגע האחרון הצלחתי לייצב את האחיזה בו והחזרתי אותו למקומו.
הוא עוד שם, מאז ומתמיד שם. מונח לו על מדף בפינת התכשיטים שלי. בושם לא יוקרתי במיוחד, בעל אופי צעיר ומתוק ואפילו מעט ילדותי. אני לא מרבה להשתמש בו, אולי אפילו בכלל לא. גם לבנות אני לא כל כך מרשה והן גם לא ממש מבקשות, רק מדי פעם פה ושם. יש לי עוד כמה וכמה בשמים שרכשתי עם השנים, ובכולם אני מרבה להשתמש בצורה מגוונת בלי לתת לריח אחד ייחודי לדבוק בי. ועדיין, אם אשאל את עצמי מהו הריח “שלי” תמיד יעלה באפי אותו הבושם שיושב שם על המדף. היחיד שהיה לי בימים שהייתי שלך.
אני בספק גדול אם אי פעם אשתמש שוב בבושם שקנית לי לחתונה. כמו הרבה דברים השייכים אליך, גם אותו אני רוצה להניח. כפי שהוא, על המדף
מישהו זרק לי פעם, סביב אחת האזכרות, שהשנה החמישית היא הקשה מכולן. שנת ההתפכחות.
אני לא בטוחה שמישהו באמת אמר לי את זה. אולי זו הייתי אני, אי אז בתחילת הדרך, כשחשבתי שחמש שנים זה מספיק רחוק כדי לדקור יעד שבו אוכל להרשות לעצמי להתפכח ולתת בינתיים לכאב אישור כניסה מלא לכל רקמה חיה בגופי.
אני לא בטוחה שאעמוד תמיד מאחורי מה שאני כותבת היום, אפילו די בטוחה שעוד נכונו לי שנים רבות וכואבות לא פחות. ואולי בעצם אין כל כך עניין להכתיר שנה אחת ככואבת יותר מהאחרת, אבל כעת זוהי ההרגשה.
השנה עמדתי לראשונה מול אמת אחת פשוטה, שעד כה סירבתי להאמין שהיא בכלל קיימת. השנה לראשונה העזתי להודות ביני לביני ולאחר מכן גם קצת החוצה, שהחלל הקיים בי נועד להיות שם לתמיד. נועד ביעוד שלא אבין לעולם, אך ככל הנראה אני לומדת לסמוך עליו ואולי גם לשמוח בו ולקבל שאני מי שאני כיום בזכותו.
יש לי כנפיים
השנה לראשונה מאז לכתך, הצלחתי מבעד לחיפוש הבלתי פוסק אותך בכל פיסת מציאות – להודות שבעצם לא אותך אני מחפשת, כי אם אותי.
לקח לי זמן לומר זאת לעצמי. לקח לי זמן להסיט את המבט ממך בתמונות המשפחתיות ולתת לעיניי לפגוש גם אותי שם. וכשזה הגיע, וכשבסופו של דבר האמת הזו הופיעה מולי, כרעתי לה ברך בהכנעה ונתתי לה שהות של מלכים בתוכי.
אני בוחנת את צעדיי בחמש השנים שחלפו, מעבירה בראשי יום אחרי יום, את אלו הזכורים היטב ואת אלו שעליי להעלות ממעמקי הזיכרון המודחק מתקופות קשות יותר. אני מעלה את כולם אחד אחד ומתוודה בפניהם שאכן. זו הייתי אני.
זו הייתי אני שקיבלה את כל ההחלטות כבדות המשקל הללו. אני מי שפתחה את דלת הבית לכל עזרה שתוגש לי. אני, ולא איזו בת קול מן השמים או איזה צו מצפון חיצון ומופרד ממני שהורה לי על דרכי פעולה.
אני היא מי שמגדלת את ששת ילדינו. עם כל העזרה הקיימת, בסופו של דבר אני עושה זאת לבדי.
אני מתבוננת בי ולומדת לאהוב, באהבה גדולה את מה שאני רואה.
לומדת להודות בקול שכן, צמחו לי כנפיים. כנפיים שלקחו ולוקחות אותי מדי יום אל האינסוף ומעבר לו. כנפיים שאילולא מותך לא הייתי מעזה לתת להם דרור. ועל אף שהייתי מסתפקת בכך, אילו לא נרצחת לבטח לא הייתי מגיעה לקמצוץ מכל מה שהתרחש בחמש השנים האחרונות.
למדתי השנה להקשיב למה שאני אומרת ובגאווה גדולה פשוט לקבל.
למדתי שלא אוכל להעביר את חיי במלחמה עם הכאב ושעליי ללמוד לעבוד בשותפות איתו. שותפות מחייבת.
ועכשיו, כשבעוד רגעים ספורים אגיע אליך יחד עם כל המשפחה והחברים, לא אנסה לייחס לך את הכול. לא אנסה לנער מעליי את שכבות השריון שהצלחתי להצמיח עם השנים ולא אחשוש לומר בקול גדול, זו אני.
ואני יודעת, אני יפה יותר וחזקה יותר ואולי חכמה יותר וגם חוצפנית יותר, וכל זה לא היה קורה ללא לכתך. אילולא מותך לא הייתי אני כפי שאני היום.
למען האמת, את הבושם שכמעט הפלתי בשבת האחרונה לא הייתי רוכשת לעצמי ואני בספק גדול אם אי פעם אשתמש בו שוב או שאמליץ עליו. כמו הרבה דברים השייכים אליך גם את הבושם הזה אני רוצה להניח. כפי שהוא, על המדף. לא מחויבת לו, כשווה בין שווים.
גם בו, כמו בשאר החלקים בי שאולי לעולם לא אזכה לתת להם ביטוי כפי שהיה בעבר, לא אמהר להשתמש. אתן לו מקום של כבוד בחלק האחורי של הלב, היכן שעוד מרגישים כאב. אבל לא כשותף, כי אם כאורח המגיע כשזה מתאים והולך כשזה נגמר.
אין לי מושג מה עוד צופן לי העתיד. אני לא יודעת אם גם אז כמו היום, כשאעמוד מעל קברך אוכל מבלי לחשוש, לצד הכאב עליך ועל מי שהייתי לצדך, לשמוח גם בי. במי שהפכתי להיות מאז נוכחותך החסרה.
ואחרי שאהיה מספיק בטוחה, אחרי שאתן מספיק מקום לאור הגדול שחודר לחיי ולחיי ילדיי מדי יום, אוכל סוף סוף לכאוב באמת שכל זה קורה בזמן שאתה אינך.
