אל הסלאם הגדול הראשון שלי הגעתי בדצמבר 2016, לא הרבה אחרי שהתוודעתי לראשונה אל ז'אנר השירה המדוברת. את האנגר 11 בתל אביב גדשו אז לא פחות מאלף (!) איש, ואני זוכרת שלא הפסקתי לחשוב: אני לא מאמינה שכל האנשים האלה הגיעו לפה רק כדי לשמוע שירה.
שש שנים קדימה, הסלאם הגדול הישראלי ה־11 התקיים במוצאי שבת שעברה ברדינג 3 בנמל העיר הגדולה. את האירוע פקדו הפעם קצת יותר ממחצית מכמות המשתתפים אז. הז'אנר עבר מהפכים רבים במהלך עשור קיומו בישראל, כולל הקורונה ששיתקה את לוח ההופעות למשך כשנה. השאלה הגדולה שצריך לשאול על הערב הזה היא: האם שירה עדיין רלוונטית ב־2023?
אריק אבר, ממקימי הסלאם בישראל, תפס את משבצת המנחה וניהל את האירוע עם התיאטרליות האופיינית לו. על החימום של הערב הופקד היוצר פדרו גראס שמוכר משיתופי הפעולה שלו עם ג'ימבו ג'יי, שגם הוא התחיל את דרכו בפואטרי סלאם. כתמיד הוא היה נוטף כריזמה וכובש, אבל עשה את המעשה הלא ייעשה ועלה להופיע עם דף כתוב. דפים כתובים על במות השירה המדוברת הם רעה חולה שפושה באחרונה, והיה ראוי שאחד ממקימי הז'אנר שקיבל את המשבצת הנחשקת בערב המרכזי של השנה יטרח וילמד את הטקסט שלו בעל פה.
שמונת המשוררים שעלו על הבמה הציגו בזה אחר זה קטעים מעולים, וספקטרום הנושאים השונים היה רחב. שני השירים הראשונים עסקו באובדנות, שניהם טיפלו בנושא המורכב בהומור ובקלילות שהיו בהם משום מזור: אלעד לאור, אלוף ישראל המכהן, הציע אפליקציה חדשה בשם "הפי אנד", שדרכה תוכל לתזמר את סוף חייך באופן הנראה לך, ונעם לביא, שגם זכה באירוע, דיבר על ההתאבדות של המפיק המוזיקלי השוודי אביצ'י, ועל כך שגם אם אנחנו לא מוצלחים כמוהו לפחות אנחנו מנסים. דנה שבתאי עלתה עם טקסט בסגנון ראפ שהתחיל במשפט הגאוני: "למה תמיד לקולות בראש שלי יש את הקול של אמא שלי?". הקטע עסק בצרות מילניאליות של חיפוש והגשמה עצמית, אבל למרות הנושא הלעוס היה מחדש ונפלא. ליהיא ולירי, משוררות צעירות, דיברו על האקסים שלהן, ועלו גם נושאים נוספים כמו פוסט טראומה צבאית, פוליטיקה, יחסי הורים וילדים, ואפילו אחד על הניסיון שתמיד נכשל להצליח להוציא את האוכל מהמיקרוגל כשהוא בדיוק בטמפרטורה הנכונה. בלטו בהיעדרם שירי אהבה ושירי ארס פואטיקה, שבדרך כלל אפשר למצוא אחד או שניים מהם לפחות מככבים באירועים שכאלה.
האירוע ייצג את המגמה הסגנונית השלטת בז'אנר בתקופה האחרונה, ורוב הקטעים התאפיינו בכנות ובסטוריטלינג מהודק, ופחות בדיוק מצלולי או בליריקה בולטת. חסרו לי בערב טקסטים סטייל רואי רביצקי או יוסי צברי, שירים עם איכות אלתרמנית של חריזה ברמה אחידה ומצלול שיושב בול. בלטה בהקשר הזה אפרת גרבר־ארן, שהביאה אל הבמה שני טקסטים שזכו לציונים גבוהים במיוחד: אחד עסק בהלכות נידה והשני בקשיים שלה לנוכח האפיזודה הדיכאונית הנוכחית של בעלה. שני הקטעים הדגימו עיסוק אמיץ ורהוט בנושאים לא פשוטים בכלל, אבל למרות שימוש מינורי באמצעים אמנותיים הם לא הכילו ערך פואטי רב. כל זה לא הפריע להם להיות נהדרים ואהודים על הקהל, ואפרת זכתה במקום השני.
ואם הזכרנו את הטקסט עוכר השלווה על הלכות נידה (שקצת בוזבז על הקהל התל־אביבי שלא מאוד בעניינים בנושא), מעניין לבחון את הזווית המגזרית: כיפה סרוגה ושירה מדוברת, הילכו יחדיו? אומנם בסלאם הגדול הישראלי הראשון זכתה דתייה (צביה מרגליות האגדית), אך מאז לא נצפו הרבה סרוגים על במות הסלאם השונות. המחסור הזה בולט במיוחד לאור הייצוג הגבוה של דתיים בסצנת השירה הלא־מדוברת. לעומת זאת, בליין־אפ של השנה הופיעו לא פחות משני דתל"שים, שהיו 25 אחוז מהמופיעים. שניהם גם מצאו לנכון לציין על הבמה את הרקע הדתי שלהם.
היו כמה רגעים שהזכירו שאחרי הכול מדובר בשירת רחוב. למשל, הקהל איחר לחזור מההפסקה, והמנחה ניצל את ההזדמנות כדי לאלתר קצת עם הנגנים. ליהיא כהן, שקיבלה למשמרת את מיקרופון הזהב של שנת 2022, לא שמעה שקראו לה לבמה וגם כשהגיעה לא ממש הבינה לרגל מה. כשהניפה את המיקרופון הוא כמובן התפרק לשניים.
גם בגזרת התודות, המשעממת בדרך כלל, התעכבו לכמה דקות על השאלה האם הקרדיטים של הסאונד והתאורה ניתנו לאנשים הנכונים. הרגעים הקטנים האלה היו עבורי הרגעים הגדולים של הערב, נגיעות של אנושיות, כנות וקסם שהופכות את הפואטרי סלאם למה שהוא. הערב הזה הוכיח שהשירה המדוברת כאן כדי להישאר, גם אם יש לה לעשות קצת חזרה בתשובה אל מחוזות הפואטיקה.
