באופן מפתיע, בין הקונצרטים הקלאסיים בפסטיבל אילת למוזיקה קאמרית הבינלאומי שיתקיים בחודש הבא(8-11.2) משולב גם מופע של מארק אליהו. הוא אחד מהאמנים הישראלים המצליחים בעולם, ככל הנראה המושמע ביותר בשירותי הסטרימינג השונים, ומתמחה בעיקר בנגינה על כלי קשת פרסי בשם קמנצ'ה, ועל בגלמה טורקית. איך נאמר, לא ממש התפריט הקבוע של פסטיבל מוזיקה קלאסית. בשיחה עם אליהו לקראת הפסטיבל שאלנו אותו מה הוא עומד לבצע בקונצרט. "החיבור שלי למוזיקה קלאסית הוא מינקות", מספר אליהו, "אמי פסנתרנית, אבא שלי כותב מוזיקה שהיא בז'אנר קצת יותר מזרחי אבל בשילוב כלים מהמערב. בילדותי, המוזיקה שנשמעה בבית הייתה קלאסית מערבית, גדלתי עם אופרות וסימפוניות ברקע. התחלתי לנגן בכינור קלאסי בגיל ארבע, ורק בנעוריי נחשפתי לכלים מן המזרח. עלינו ארצה מדאגסטן שבקווקז כשהייתי בן שש, ואני לגמרי שילוב בין שני העולמות, בין מערב למזרח, כך שאני לא מרגיש זר בתוך עולם המוזיקה הקלאסית. בפסטיבל אילת נבצע מוזיקה בעיקר מהאלבום הרביעי שלי, About Love, שיצא לפני חצי שנה. אנחנו בשיאו של סיבוב עולמי בעקבות האלבום. בדרך כלל אני מנגן עם כל הלהקה, ולכבוד הפסטיבל הזה יצרתי גרסת דואו – אני בעיקר עם קמנצ'ה וקצת בגלמה, ונגן פסנתר – בביצועים קצת יותר חשופים ואקוסטיים".
מדובר בקהל שרגיל למוזיקה קלאסית של באך, שוברט ודומיהם. איך הוא צריך להתכונן להופעה שלך?
"אני מציע לא להתכונן. הקהל שלנו מאוד מגוון, בהופעות שלי אני רואה קהלים שונים, גם ממש צעירים, ילדים, ומצד שני קהל מאוד מבוגר, ומכל מיני ז'אנרים, דתות ולאומים. זה היופי של המוזיקה, שהיא מחברת ואין לה גבולות, במיוחד בימינו שהמוזיקה מתפתחת ועולם המוזיקה פתוח להשפעות. אני מופיע מצד אחד בפסטיבלים ענקיים של מוזיקה אלקטרונית, ולמחרת מופיע לקהל קלאסי. אני נע בכל העולמות האלה ומשלב ביניהם. למשל, במוזיקה אלקטרונית מאוד חשובה לי האסתטיקה הקלאסית ומורכבות, הפיתוח המלודי – דברים שפחות נפוצים במוזיקה אלקטרונית. ולהפך – במוזיקה הקלאסית אני משלב דברים יותר אקוסטיים או גרוב, מקצבים שיותר מפותחים בתרבויות שבטיות כמו אפריקה והמזרח התיכון. כל האלמנטים נמצאים בכל העולמות ואני מרגיש שאני חי אותם בתוכי".
אתה חש בפער בין העובדה שאתה כנראה האמן הישראלי המושמע ביותר בעולם, לבין רמת המוכרות שלך בארץ, שהיא לא מאוד גבוהה?
"נתחיל מזה שבישראל יש לנו המון קונצרטים והופעות שכמעט כולם סולד־אאוט. רק בחודשים האחרונים הופענו פעמיים בהיכל התרבות בתל־אביב שהיה מלא בשתי הפעמים, ועשרות הופעות בשנה האחרונה בישראל, שכולן היו מלאות. אז קודם כול יש הצלחה בבית, זה משהו שהיה לי חשוב ליצור דווקא בתחילת הדרך, שבאמת הייתה באירופה. מבחינת פרסום ומוכרות נמנעתי תמיד מלעשות בישראל פרסומות או להשתתף בריאליטי, שאלה הדרכים העיקריות להתפרסם. חשובה לי הפרטיות".
אחת המדינות שאתה הכי מצליח בהן היא טורקיה. בחלק מהשנים שבהן פיתחת את הקשר עם טורקיה היחסים בינה לבין ישראל היו לא טובים, אפילו במשבר. איך זה בא לידי ביטוי אצלך, אם בכלל?
"הקהל שלנו בטורקיה מאוד מגוון, נשים עם רעלות ואסלאמיסטים, לצד חילונים. יש גם פוליטיקאים שמגיעים לקונצרטים. ומעולם, גם בתקופות הכי מתוחות, לא חווינו שום דבר אנטישמי, לאומני או פוליטי. יפה מאוד לראות איך המוזיקה מביאה אהבה וחיבור. וצריך להבין שכולם שם יודעים שאני ישראלי. רמת הפרסום שלנו בטורקיה גבוהה מאוד, שניים מהשירים שלי היו בשנה האחרונה בראש מצעד הפזמונים של טורקיה, כך שהפרסום כל כך מסיבי שאי אפשר שלא לדעת שאני מישראל".
אם להיות לרגע לא פוליטיקלי קורקט, הקהל בפסטיבל הוא ברובו המוחלט אשכנזי ומבוגר. הם עומדים לשמוע ממך מוזיקה מכלים מהמזרח שהם כנראה לא שמעו מעולם. אתה דרוך לקראת המפגש הזה?
"אני בא מרקע רב־תרבותי, במשפחה שלי יש אשכנזים ומזרחים, והמוזיקה שלי רב־תרבותית. הופעתי בבמות קלאסיות ותמיד קיבלתי המון אהבה והערכה. הקמנצ'ה, שעליו בעיקר אני מנגן, הוא כלי קשת, למעשה אפשר לכנות אותו אבי הכינור. יש אפשרות לנגן עליו את כל סוגי המוזיקה, גם בטהובן שופן ומוצרט, וכמובן מוזיקה מהמזרח. המבצע, הרגש והאסתטיקה בביצוע הם שיוצרים את ההבדל, פחות השאלה באיזה כלי מדובר".
