"רעש לבן", החדש בנטפליקס, מבוסס על ספרו המעוטר מ־1985 של דון דלילו, סופר פוסט־מודרניסט מוערך. לא קראתי את ספריו, אבל המוסכמה בהוליווד היא שיצירותיו של דלילו, ובמיוחד זו, נחשבות בלתי ניתנות לעיבוד קולנועי. חבל מאוד שבנטפליקס לא הקשיבו לעמיתיהם לפני שנתנו לבמאי והתסריטאי נואה באומבך 100 מיליון דולר (שמועות טוענות שהתקציב האמיר ל־140 מיליון) כדי להוציא לפועל פרויקט יוהרה שהסיכום הכי מדויק שלו יהיה שמדובר בגיבוב יומרני וכמעט בלתי ניתן לצפייה.
ובכל זאת. "רעש לבן" הוא סאטירה על הבורגנות האמריקנית שגיבוריה הם בני משפחת גלדני. האב ג'ק, מרצה מוערך בלימודי היטלר, אשתו הרביעית באבט ושלל ילדיהם מנישואיהם הקודמים. הסרט מחולק למספר פרקים והוא עוסק בהתמודדותן של הדמויות עם אהבה, אושר ובמיוחד השלמה עם המוות.
לבאומבך יש רקורד מוצלח אצל נטפליקס עם "סיפורי מאירוביץ'" ו"סיפור נישואין", ומבחינה טכנית זוהי בהחלט עבודתו השאפתנית, המורכבת והווירטואוזית ביותר. אין ספק שיהיו לסרט גם מעריצים שיעסקו בהשוואות לספר, ינתחו כל פיסת דיאלוג וימצאו משמעויות עמוקות בשלל האלגוריות המפוזרות לאורך 135 דקותיו הארוכות מנשוא. אלא שעבור הרוב המוחלט של הצופים מדובר בחוויית צפייה מאתגרת עד ייאוש, שתדרוש מהם להתמודד עם שטפי דיאלוגים מלאכותיים, שלל סצנות אניגמטיות ולא מעט מהלכים הזויים שגם אם קיימים מאחוריהם עניין וטעם, הרי שהסרט אינו מצליח לגייס את הרצון הטוב לנסות לפענחם. אתם כמובן מוזמנים לבדוק אותנו ולנסות לצלוח את 15 הדקות הראשונות. בהצלחה לכם.
נטפליקס בהחלט ראויים להערכה על החופש והתקציב שהם מספקים ליוצרים כדי שיוכלו להוציא לפועל את חזונם. נכון, הם עושים זאת מתוך כוונה לגרוף פרסים, אבל עדיין מדובר בהתנהלות ממש לא מובנת מאליה. מה שכן, אולי כדאי שיבחנו מחדש את תהליך סינון מיזמי היוקרה שלהם, כי "רעש לבן" הוא תאונה קולנועית שפשוט לא הייתה צריכה לקרות.
