בניגוד לרושם שעולה מבין שורות האופוזיציה – בכנסת וברשתות החברתיות – מערכת המשפט פעלה כאן גם לפני ש"ממשלת השינוי" הושבעה. קשה להאמין, אבל המערכת הזו הצליחה לתפקד לא רע אפילו לפני שכבוד נשיא בית המשפט העליון אהרן ברק סיים תואר במשפטים. עד כמה שזה מפתיע, המחנה הדמוקרטי לא רשם פטנט על גלגלי הצדק שהוא מבקש להפעיל עכשיו נגד בני החושך הימנים והדוסים שמאיימים להנהיג את המדינה. האמת הפוכה, כמובן. הצדק והמשפט הם חלק מרכזי והכרחי בדת ישראל, והם אפילו זוכים למעמד נשגב ולחגיגה שנתית בלוח העברי. קשה למצוא צהלת שמחה בקרב נאשמים בפתיחת משפטם, גם כשהם משוכנעים שהצדק עמם, אבל אצלנו היומיים המוקדשים למשפט פרטני ולאומי נחגגים בצהלת שופר ואפילו בסעודות. למה? כי חוק לישראל הוא, משפט לא־לוהי יעקב. כי יש דין ויש דיין. במקום לבקש בקשות, להתחנן על גורלנו או לפחות לחפש פתח תשובה, בראש השנה אנחנו ממליכים וצוהלים ומעריצים. כי אף שגורלנו תלוי לנו מנגד, לא מדובר באיזו חוויה אישית, אלא במהות: משפט צריך להיעשות, וכשיש לנו על מי לסמוך יש גם מה להתרונן. וכמו במישור הרוחני, כך גם במשפטי הארץ: העובדה שיש לעם היהודי היכל צדק בבירתו הנצחית היא לא רק כלי להגנה על כבוד האדם וחירותו, אלא גם חלק מרכזי מכבודה של האומה וחירותה.
ובכל זאת, היהדות קצת פחות תמימה משוחרי האקטיביזם השיפוטי, וקצת יותר חשדנית כלפי טועני "הכול שפיט". בעיצומו של סדר נזיקין לוקחת המשנה הפסקה יזומה מפלפולי דינים, ומקדישה מסכת שלמה לשרטוט קווי המתאר של מערכת המשפט. מסכת אבות מלקטת הוראות התנהגות ליושבים בדין, בעיקר כדי "ללמד את הדיינים מידות טובות לבל יזיקו את הציבור" (הרמב"ם). עורך המשנה, רבי יהודה הנשיא, לא בנה על מזג שיפוטי, הוא חשש ממנו. מנגנוני התפעול שבמסכת אבות פונים לדיינים משל היו אנשים בשר ודם, שלא לומר פוליטיקאים שעשויים להסתנוור ממעמדם, לא פחות משהם עלולים להתעוור ממטבעות שוחד או מדמעות מִסכנוּת שיַטו את הדין.
שלוש פעמים ביום עומד היהודי בתפילת שמונה־עשרה ומבקש רפואה, בינה ודעת. הוא מתחנן לגשמים ולהשבת עבודת המקדש, מכה על חטא, מבכה את הגלות ומזכיר שאנחנו ממתינים לגאולה שלמה. ובתוך כל אלה, המקום היחיד שבו אנחנו שואלים "הסר ממנו יגון ואנחה", הוא בבקשת "השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה". וכבר דרש מי שדרש שאין לך כאב ויגון גדול יותר מחוסר צדק והיעדר משפט.
אז מנין צצה ההפרדה בין המחנות בשאלת מעמדה של מערכת משפט שכולם מסכימים שהיא רצויה והכרחית? מנגד, מדוע הקואליציה והאופוזיציה אינן מתאחדות סביב פסקת ההתגברות? איך הן מוותרות על ההזדמנות לשמור על מעמד הכנסת כמחוקק בעל שיניים, שלא נזקק לטיפול שורש משפטי שמאלחש את כוחו? ואיך מיטב מתנגדי "עילת הסבירות", דוגמת יאיר לפיד וגדעון סער, הפכו עורם ולפתע הם חוששים לדמוקרטיה כשאותה התנגדות ממש נשמעת מפי אנשי ליכוד וקואליציה? פשוט משום שמאבקי הכוח לא התנהלו מעולם בין הרשות המחוקקת לזו השופטת, אלא כמו כל דבר אחר כאן, הם היו מאבק בין ימין לשמאל.
המחטף של אהרן ברק בשנות התשעים (לצד נפוטיזם משפטי שהגיע עד לביתו שלו) הושתק, ובהמשך אף נתמך בידי האנשים הנכונים משום שהיה בו כוח לקדם את מה שהקלפיות לא אפשרו. משהתברר שמסובך מדי להחליף את העם, נותר רק להחליש את כוח בחירתו. השורה התחתונה ברורה להכאיב: אם בית המשפט היה נהנה מרוב של שופטים שמרנים שמקום מגוריהם ומוסדות הלימוד שבהם חונכו מעידים על אוריינטציה ימנית, ברק היה עומד בחוד החנית נגד הרחבת הסמכויות של בית המשפט. אם בכנסת היה רוב שמאלני מובהק, איש מהקוראים לאקטיביזם שיפוטי לא היה מעלה בדעתו לפגוע בכוחה ולערער על החוקים שהיא מעבירה. במוקד הוויכוח לא עומדת התפיסה ששופטי ישראל ניחנו ברמת סבירות גבוהה משאר האוכלוסייה כאן, אלא האמונה שלא סביר לתת את הכוח במי שמסתבר בסבירות גבוהה שיבחר לא נכון.
חכם ולא צודק
השבוע הצטרף לפיד למקהלת המזהירים מפני הגדלת כוחם של נבחרי הציבור בוועדה לבחירת שופטים, וטען שבעלי הגלימות יהפכו לבובות על חוט פוליטי. איכשהו גם אחרי הפרשות שנכרכו בשמו של אפי נוה, לפיד וחבריו רואים את לשכת עורכי הדין כראויה לאחריות הכבדה, על אף שהגוף הזה לא עבר שום מבחן קבלה שמצדיק את יוקרתו היתרה ביחס לכל ועד עובדים מצוי אחר.
קשה למצוא מקצוע מחויט שמושמץ יותר מעריכת דין. בוגרי הפקולטה הצפופה ביותר באוניברסיטאות בארץ לא מתמחים ברדיפת צדק בהכרח, אלא בייצוג לקוח באופן הטוב ביותר עבורו. העו"דים ממתיקים את דינם של פושעים איומים או מחלצים אותם ממאסר גם כשברור להם שלקוחם רצח סדרתית, אנס והתעלל – פשוט משום שהם יודעים לשחק נכון עם האותיות הקטנות שבחוק, לנצל פרצה בסעיף נידח או כשל קל שבקלים בגביית העדות. הצלחה כזו מסמנת אותם כמבריקים, לא כשותפים לפשע. שכרם עולה בהתאם לכוח התחמני שלהם, לא על פי עשיית צדק ושלום. הצדק של מערכת המשפט הוא לא הצדק הקוסמי. הוא יכול להגחיך קורבנות וחוקרים, לשחרר לעולם את השיינברגים והשי אביטלים שלו, ולצאת כמנצח.
משום מה אנחנו מתבקשים להאמין שברגע שעורכי הדין מקודמים למעמד גלימתי בכיר ומקבלים לידיהם פטיש שניצלים מעוצב, עולה על ראשם הילת קדושים. רוב שופטי ישראל הם אכן אנשים מוכשרים מהשורה הראשונה, ובכל זאת הם עדיין רק אנשים. העבודה שלהם היא לשחק בדין גם כשהוא סותר את הצדק. הכישרון שלהם הוא לנהל משפט, לנצח בטיעונים גם כשהשורה התחתונה מטלטלת, כמו נניח בוויכוח על שימור הכוח שלהם בוועדה לבחירת יורשיהם, או על כוחם לבטל חוקים.
למרבה הצער, הפוליטיקאים עושים כמיטב יכולתם לזעזע אותנו בסגנונם הבוטה, התככן והמניפולטיבי. אכן דרושה מערכת בקרה משמעותית שלא תיתן להם להשתולל, אולם מערכת המשפט לא יכולה לזלול ברעבתנות את מנת הכוח השלטונית. גם אם בני עליון כולכם, קיימת עדיין האופציה שכאחד השרים תיפולו.
