ברשימות קודמות עסקנו רבות בנושא החסידות. הפעם אביא בפניכם קצת מרעיונותיו של מרדכי מרטין בובר, שהרבה לעסוק בחסידות ולחקור אותה, ונראה כיצד הוא תפס את עיקרה של החסידות. בובר לא היה רק חוקר מרוחק; הוא הזדהה עם עקרונות החסידות וראה בה דרך שיכולה להוביל להתחדשות דתית.
בובר טוען שביסוד החסידות, ובעצם ביסוד הדתיות, קיימת חוויה שהיא גדולה מכל יתר החוויות שיכול האדם לחוות. זוהי חווית החוויות, ששום חוויה אחרת לא יכולה לגמד אותה. מקורה של חוויה דתית זו, לפי בובר, הוא היחס בין האדם ובין המוחלט, הא־ל. שאר החוויות הן תוצאה של מפגשי האדם עם משהו המקיף אותנו בעולם הזה – בין אם זהו מחזה טבע, משהו המעורר בנו רגש, או דבר הקשור בגופנו. כל אלו הן אמנם חוויות, אולם החוויה הדתית היא מפגש עם אותו הנעלם הגדול הנמצא מעבר לכל הדברים בעולם, ומפגש זה הופך את כל הדברים האחרים לשוליים.
חוויה זו, או מפגש זה, על פי החסידות, היא החוויה המיסטית, שדיברנו עליה רבות בעבר. זו חוויה שהאדם יכול להגיע אליה, אך מעטים מצליחים בכך. ובעבור מי שמצליח, כל שאר החוויות האחרות אינן אלא כמשחק גולות ביחס אליה. בשפת החסידות נקראת חוויה זו בשם "דבקות", והיא המקבילה להתלהבות דתית זו עליה מדבר בובר.
מבנה הספירות של חב"ד
"שבחי הבעש"ט" הוא ספר שיצא לאור לראשונה ב־1815, ובו נאספו סיפורים ועדויות על רבי ישראל בעל שם טוב, אבי החסידות. באחד הסיפורים בו כתוב כך:
שמעתי מהרב דקהילת קודש פולנאי, שהבעש"ט לא היה יכול לדבר עם בני אדם מחמת דביקותו, והיה מדבר חוץ לשיטה. ולימד אותו רבו שלו, הידוע, שיאמר בכל יום קאפיטל "אשרי תמימי דרך", ועוד כמה קאפיטלעך תהילים רשומים. והראה לו חכמה. ועל ידי כן התחיל לדבר עם בני אדם ולא נתבטל דביקותו. והיה אומר בכל יום אותן הקאפיטלעך תהילים.
אותו רב מקהילת פולנאה הוא כמובן בעל "תולדות יעקב יוסף". הסיפור מתאר כיצד היה הבעל שם טוב מגיע לאותה דרגה גבוהה של "דביקות", לאותה החוויה המיסטית. אולם המחיר לכך היה שהוא התקשה לדבר עם בני אדם באופן רגיל. וכאן נמצאת הבעיה. ההתלהבות הדתית עלולה למנוע מהאדם לחיות חיים נורמליים.
במידה מסוימת אפשר לדמות מצב זה לחוויה הקרובה יותר לעולמנו. אנו יכולים להסתכל על בני זוג, ונראה לנו שחייהם המשותפים טובים ושהם פחות או יותר מסתדרים ביניהם. הצרכים היומיומיים מסופקים, והחיים מתנהלים בצורה תקינה. אך הנה בא מישהו מבחוץ ושואל: האם קיימת אצלם ההתלהבות של האהבה? אותה התלהבות שאנו יכולים לראות לפעמים אצל בחור ובחורה צעירים ברגע ההתאהבות?
ואכן יש לנו כאן שני מודלים. ישנו המודל של החיים המסודרים, היפים, בניית משפחה וכו'. ומאידך ישנה הרומנטיקה, ההתלהבות. וכאן אומר לנו בובר, שהחסידות רואה במרכז העניין דווקא את אותה התרגשות פנימית, כמו ההתרגשות של האהבה. זוהי דרך ומטרה המנוגדות לגישה הדתית המאופקת של הבורגנות הדתית הקלאסית, או לזו של עולם הישיבות הליטאי. אמנם החיים בצורה כזו יכולים להיות מאוד קשים ולא יציבים, ועדיין ההתלהבות הזו היא היא מרכזה של החוויה הדתית.
עניין זה בא לידי ביטוי נפלא בחסידות חב"ד, תוך שימוש ברעיונות של הספירות. בתורת חב"ד, שלושת הספירות העליונות הם חכמה, בינה ודעת, כאשר ספירות אלו מייצגות את ההכרה הדתית. והנה מתחת לספירות אלו נמצאות הספירות חסד וגבורה, המייצגות את הרגש כלפי הקב"ה, שהוא שילוב של אהבה ויראה. בחסידות חב"ד הם מקבלים צורה של כנפיים. אלו הכנפיים של ההתלהבות הדתית, דהיינו הרגש. הספירות התחתונות יותר הן נצח ויסוד, המתארות את הפעילות האנושית.
בין הספירות העליונות המייצגות את ההכרה הדתית, ובין הספירות התחתונות המייצגות את הפעילות האנושית, נמצאות אותן הספירות של החוויה הדתית. וכך, לפי התיאור הזה של החסידות, הרגש הדתי נמצא במרכז. בכך רואה בובר את מרכז הכובד של החסידות. לדעתי זה לא בדיוק המרכז היחיד, ישנם עקרונות מרכזיים נוספים, אבל זה בהחלט אחד מהיסודות החשובים של החסידות.
כמו התאהבות
מעניין הדבר שרעיון זה של רגש ההתלהבות והאהבה מופיע כבר ברמב"ם, שכמה מרעיונותיו אומצו על ידי החסידות. וכך הוא מתאר את שיא הרגש של החוויה הדתית, שהוא עבודת ה' מתוך אהבה:
וכיצד היא האהבה הראויה? הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד. כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה, והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה. יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו, שוגים בה תמיד, כמו שציוונו "בכל לבבך ובכל נפשך". והוא ששלמה אמר דרך משל, "כי חולת אהבה אני". וכל שיר השירים משל הוא לענין זה (הלכות תשובה פרק י).
בקטע זה רואים אנו כיצד כבר הרמב"ם משתמש בדגם ההתאהבות כדי לתאר את היחס בין האדם לבין הקב"ה. וכמו אותו אדם מאוהב, שלמרות התאהבותו ממשיך לקיים את חיי היומיום שלו, אחרת לא יוכל להתקיים, אבל לכל מקום שהוא הולך הוא לוקח איתו את רגש האהבה – זה בעצם החסיד.
גם בסיפור שהבאנו משבחי הבעש"ט, לומדים אנו על התהליך שעבר. בהתחלה, בגלל אותה ההתלהבות של האהבה, הוא לא היה יכול לתפקד ולא לדבר עם בני אדם. הוא כאילו היה בעולם אחר. והנה הוא למד את מושג ה"צמצום", ודרכו הגיע לאיזשהו פיצול הכרחי שמאפשר לו גם לחיות בעולם וגם להישאר באותה מדרגה של התלהבות דתית.
