אנשי התוכנית ארץ נהדרת החליטו שלשום להציג את ח"כ דוד אמסלם כנשיא בית המשפט העליון. בפסקת הפתיחה שהושמה בפיו נאמרו המילים הבאות: "רבאק", "בספר תורה", "לא לחפון לי מהגרעינים", "אינעל העולם" ו"איפה האווירה שלכם". כמה דקות אחר כך הוצג חיקוי של חברת הכנסת לשעבר אסנת מארק כמנכ"לית משרד המדע. אלו המילים והמונחים שהושמו בפיה: "כלים שאכלו בהם זה מזל רע", "לק ג'ל", "מברכים", "ברוך אתה השם בורא המדע, שהכול נרקח בדברו".
יוצרי תוכנית הסאטירה המצליחה יודעים לדקור נקודה כשהם רוצים. הם אנשים של מילים, של דקויות, של ניואנסים. הם עושים זאת היטב, ייאמר לזכותם. כל מילה נמדדת ונשקלת, וכל המילים באות לשדר מסר אחד: מזרחים הם אנשים שלא ראויים לשמש בתפקידים כמו נשיא בית המשפט העליון ומנכ"ל משרד המדע. בטח לא מזרחים ליכודניקים, בטח לא מזרחים שמחוברים למסורת, לעגה העממית שבאו איתה מהבית.
זו משרוקית כלבים בלתי מעודנת שמחדירה לצופים בבית אמירה ברורה: יש משרות שמתאימות רק לאשכנזים, או לפחות לכאלה שמאמצים הרגלים אירופיים מערביים מעודנים – אנשים כמונו, כותבי התוכנית ועורכיה.
עם כל הכבוד לסעיפים ולתתי־הסעיפים ברפורמה המשפטית שממשלת נתניהו השישית מנסה לקדם, הם בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא קבוצה שמחזיקה עשורים רבים בכל כוחה במוקדי כוח מרכזיים ומסרבת לשחרר את לפיתתה. נציגיה מסרבים להכיר ולהודות בכך שמדינת ישראל השתנתה, שהדור שהקים את המדינה – וכל הכבוד לו, באמת – כבר לא נהנה כאן מרוב, והדרך שלו לשמר את הרוב הלא דמוקרטי הזה עוברת במוקדי כוח בלתי דמוקרטיים בעליל.
שלושה המוקדים העיקריים הם האקדמיה, התקשורת ומערכת המשפט. בנוגע לאקדמיה ולתקשורת, הררי מילים נכתבו ואלפי קולמוסים נשברו על ההטיה הבלתי נסבלת שמאלה המתקיימת בהן – הטיה שקשורה, כמובן, גם לעניין העדתי.
אלה הם גופים גדולים ומורכבים, מסובכים ומסועפים, באופן שמקשה על המאבק לשוויון. במקרים של התקשורת וחלק מהאקדמיה, מדובר גם בגופים פרטיים. למעט מאבק ציבורי וכתיבת מאמרים בעיתונות, אין הרבה מה לעשות מול תעשיית שימור הגמוניית הכוח, הג'ובים והכסף הפועלת בהם זה עשורים.
מערכת המשפט שונה: היא קטנה יותר, הפירמידה שלה מובהקת, והיא בעיקר אמורה להיות ציבורית, נקייה מאינטרסים אישיים. זו מערכת של כולם. לכן המאבק בחוסר השוויון, באפליה ובשכפול הבלתי נסבל שקיים בה שנים רבות כל כך הוא צודק, נכון ולא פחות מכך ניתן להוכחה מהירה וקלה לשיווק. מספיק לעבור על רשימת שמות המשפחה של שופטי העליון בישראל.
בעצם גם זה לא יעזור, כי השופט המזרחי היחיד מ־15 חברי בית המשפט העליון הוא יוסף אלרון, שעברת את שמו מאלפריח – שם משפחה יהודי־עיראקי. כאילו שום דבר לא השתנה מאז דבריו של שר המשפטים הראשון, פנחס רוזן, בישיבת ממשלה שנערכה ב־1949: "בכל עדת הספרדים אין מועמד ראוי למקום זה … רציתי למנות שופט אחד מבין השופטים הנמנים על העדה הספרדית, אך דבר זה יעורר פשוט צחוק בארץ".
יהודה שפר, מהבולטים במגיני מערכת המשפט כיום ובכיר בה לשעבר, אמר השבוע כך: "אם חלק גדול מהספרדים במוסדות החינוך של ש"ס לא לומדים לימודי ליבה ולא יכולים להגיע בכלל ללימודי משפטים, אולי זה יוצר איזשהו עיוות". כן, בהחלט, מערכת החינוך של ש"ס – שאגב, דווקא לומדים בה לימודי ליבה – שהוקמה באמצע שנות השמונים היא זו שאחראית גם למפרע להיעדרם הכמעט מוחלט של מזרחים מבית המשפט העליון מאז קום המדינה.
ומה לגבי אשכנזים חרדים שלא לומדים ליבה? מעניין, אלה לא גרמו למחסור באשכנזים שיכבשו את כיסאות העליון.
המילים אולי קצת אחרות, אבל היחס אותו היחס. זו הבעיה האמיתית במדינת ישראל, גם ב־2023, ושום פלסטרים בסגנון "כולנו עם אחד" לא יפצו עליה. זו גם הסיבה לכך שהרפורמה הזו עוברת לרוב הציבור חלק בגרון.
כן, התקשורת זועמת, ועשרות אלפי פריבילגים יצאו לרחובות – וזו זכותם המלאה. אסור לאיש להעז לפגוע בזכות ההפגנה שלהם, גם אם היא תהפוך ללא נעימה בשלבים מסוימים. אבל הרפורמה תעבור, כי בשורשיה היא נועדה לתקן דבר עקום ומקולקל באמת.
אלא שכאן חייבת לבוא מילת אזהרה: בימים האחרונים מתפתחת תחושה, לא רק בשמאל, שהרפורמה המשפטית מרחיקת לכת; שיש בה סעיפים קיצוניים שכביכול נשתלו בה למטרות משא ומתן, כמו מינויי יועצים משפטיים במשרדי הממשלה כמשרות אמון, במקום יועצים עצמאיים ובלתי תלויים.
משא ומתן זה בסדר גמור, ושר המשפטים כבר אמר שכל הסעיפים יזכו לדיון מעמיק. אבל אם כולם ייושמו כפי שהם מוצעים, בהחלט ייתכן שיקרה לימין הישראלי מה שקרה למפלגה הרפובליקנית בארה"ב בנובמבר שעבר.
ניצחון אידיאולוגי שמרני סוחף בגזרה המשפטית באביב, בנושא ההפלות, הפך לכישלון צורב בקלפי בסתיו. כששמרנים מתונים גילו דרך הצבעתם שנציגיהם בוושינגטון – כלומר, שופטי העליון השמרנים – הרחיקו לכת, הם הצביעו למועמדים דמוקרטיים והפכו את "הגל האדום" שכולם ציפו לו לאדווה חלושה. זו הותירה לבסוף את הסנאט דמוקרטי, והביאה לרוב רפובליקני מזערי ושביר בבית הנבחרים.
הציבור בישראל שמרני ברובו, אבל יריב לוין ושמחה רוטמן צריכים קצת להרגיע. אחרת, הם עלולים לגלות בדרך הקשה שהציבור – גם בימין – לא עומד לצידם לאורך כל הדרך, ועשוי להחזיר בבחירות הבאות את "ממשלת השינוי".
אין זה אומר שלא צריך רפורמה. בהחלט צריך אותה. גם טוב מאוד שהדברים מתרחשים מהר וביעילות. אבל אל תחטאו בחטא ההיבריס. שינוי עמוק כן, שיכרון כוח לא.
