הרב שמעון בעדני, שהלך השבוע לעולמו בגיל מופלג, לא מונה באופן רשמי לנשיא מועצת חכמי התורה, אבל בחמשת החודשים מאז פטירת הנשיא הקודם, חכם שלום כהן, הוא כונה "זקן חברי המועצת". שר הפנים והבריאות אריה דרעי, שניהל באופן אישי את מעמד ההספדים, מירר בבכי במהלך ההלוויה ההמונית בבני־ברק. השתנק. למרות הפיתוי לעקיצות ציניות על הבצל, הרגע הזה אכן סימל סוף עידן. הרב בעדני היה אחרון דור המייסדים, חבריו של הרב עובדיה. "וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא", ציטטו בעיתונות החרדית.
עולם התורה החרדי־ספרדי לא יתום, ותעיד רשימת המספידים הארוכה. דרעי עמד לצידם ויודע שיצטרך בקרוב להחליט להנהגתם של מי הוא מוכן להכפיף את ראשו, גם אם סמלית. היה מעניין להאזין לסדר היום שלהם: ארבעה מספידים הקדישו דקות ארוכות לסכנת הסלולר, אבל סוגיית הגיוס, שהייתה נושא קבוע דווקא בקרב ראשי ישיבות ספרדים שהרגישו שתלמידיהם משמשים למילוי המכסות, לא עלתה אפילו ברמז.
פוליטית, דרעי חזק מאי פעם, וחילופי הדורות בהנהגה הרוחנית אמורים לשפר את מעמדו. אבל דווקא אחרי שהצליח לאחד מאחוריו את כל הקשת – מהרב מאיר מאזוז, שתמך באלי ישי, ועד הרב משה צדקה, שבדרך כלל נמנע מפוליטיקה – הוא פוגש אתגר. בשבוע שעבר התכנסה מועצת חכמי התורה. השמועות בש"ס רחשו: "מחאה נגד מינוי אמיר אוחנה". המציאות הייתה דרמטית פחות, אבל קיפלה בתוכה סימן מטריד. יו"ר ש"ס מגלה שהדור החדש של המועצה מגלה עצמאות ויוזמה ומתכנס בהיעדרו. גם המתקפות החריפות של הרבנים מאזוז ושלמה עמאר על תמיכת הח"כים החרדים במינוי אוחנה הצטרפו לזמזום ברקע. שניהם רבנים שתמכו בעבר באלי ישי אבל נמצאים כיום בפריפריה הש"סניקית, אופוזיציה בלתי רשמית שמשמיעה את קולה יותר ויותר לאחרונה.
הפעלתנות בצמרת הרבנית ברחוב החרדי־מזרחי קשורה בפרידה מהדור הקודם, אבל גם בשחקן חדש שבקרוב יהיה חופשי לפעול בזירה: הראשון לציון הרב יצחק יוסף. בקיץ הוא יסיים את הקדנציה, ולפי כל התחזיות יהפוך לנשיא מועצת החכמים של ש"ס. הוא מקורב מאוד לדרעי, אבל מחזיק גם בדעות תקיפות ושונות בכמה נושאים. דרעי, שנהנה מגיבוי בלתי מסויג בצעירותו, עשוי לגלות שדווקא בבגרותו, דור הרבנים הצעיר עלול להיות דעתן יותר.
מלחמת אחים לא תפרוץ כאן בקרוב, בעזרת השם, אבל קרב מילולי עז כבר ניטש בשאלה מי מחרחר אותה. הרבה השוואות למדינות אחרות הושמעו כאן: מארה"ב של שלהי עידן טראמפ, דרך הונגריה וטורקיה ועד ברזיל (ולעיתים גם השוואה מבהילה לגרמניה של שנות השלושים). אבל ההיסטוריה הציונית נותנת תקווה לסוף אחר. מהתותח הקדוש והסזון, דרך אוסלו, רצח רבין וההתנתקות – גם כשהרוחות להטו או כשצד אחד היה נמהר בהפעלת כוח, הצד השני נשך שפתיים וסינן: רק לא מלחמת אחים.
הסכנה אכן טמונה ב"קיצונים משני הצדדים", אבל אפשר להניח לסימטריה המפורסמת ולתחרות מי פזיז יותר ומי חסר אחריות יותר. אם התחזיות שמשמיעים בשני הצדדים יגשימו את עצמן, אפילו חלקית, זה כבר לא יהיה משנה. נכון, אין להשוות בין קריאותיו של ח״כ בקואליציה (ממפלגתו של השר הממונה על המשטרה) לעצור את ראשי האופוזיציה ובין התבטאויות מכוערות או שלטים קיצוניים ואפילו מסוכנים בשולי הפגנה. למה? מפני שהכוח בידיו. והאחריות להרגיע היא קודם כול של הצד המנצח, של השלטון. אבל האחריות הזאת אינה פוטרת את ראשי האופוזיציה מהחובה לברור מילים בדרכם להציף את הרחובות, חודשיים בלבד אחרי שהפסידו בקלפי.
היא גם לא פוטרת מאחריות את בכירי השופטים בדימוס, שדחו בעקשנות כל ניסיון לשינוי או לרפורמה מתונה ונדרשת במערכת לאורך השנים, ועכשיו מנפקים טקסטים על טנקים וכדורי רעל. ההבטחה ל"הבערת" הרחובות ול"הרעדת" המדינה נמצאת אומנם במתחם הלגיטימי של קריאה למחאה, אבל היא קרובה מדי לקצהו. כאשר בשולי המחנה שלהם נשמעות קריאות מופקרות למרד, מלחמה או מרי אזרחי, ראשי המחנה, שוודאי לא מתכוונים להן, צריכים להיזהר בדבריהם יותר.
האתגר שראשי השמאל והמרכז ניצבים בפניו מוכר היטב לוותיקי הימין מימי המאבקים באוסלו ובהתנתקות: כיצד לנהל מאבק לגיטימי, נוקב ועיקש עם רטוריקה נחרצת, במה שנתפס בעיניהם כצעד דורסני ואנטי־דמוקרטי, בלי לגלוש לאזורי האנרכיה. בדרך כלל עמדו המתיישבים ותומכיהם במבחן הזה בהצלחה, ויעידו כל התחזיות האפוקליפטיות שהופרכו בקיץ תשס"ה בגוש קטיף. ועדיין, ממרחק הזמן אפשר לחשוב גם על כמה מעידות ועל דברים שלא היו צריכים להיאמר.
הימין, במאבקיו לאורך השנים, ניפק התבטאויות קשות, והתקומם בצדק על הניסיון להציגן כהסתה במאמץ לקעקע את הלגיטימיות של עצם הטיעון שלו. כעת הוא צריך להיזהר שלא לעשות אותו הדבר לשמאל. והשמאל, שהזהיר כל כך מכוחן של מילים והסתה, יכול לגלות אחריות רבה יותר עם הטקסטים שהוא מנפק, כשבאופן נדיר הוא נמצא בצד השני של הדי־9 המטאפורי.
לקריאות המסוכנות למרי אזרחי יש תקדים ימני: מאליקים העצני, דרך משה פייגלין ואריה אלדד ועד הרב צבי טאו (אם כי הרשעתו התקדימית של פייגלין בהמרדה בגין חסימות כבישים שארגן היא כתם דמוקרטי, לא מודל לחיקוי). עם זאת, הן מטרידות במיוחד כשהן יוצאות מפי קצינים בכירים בדימוס כמו יאיר גולן ואפילו ראש ממשלה לשעבר כמו אהוד ברק.
בשני הצדדים יש דריכות יתר לכל ביטוי של תוקפנות בצד השני, באופן שרק מלבה את האש. אפשר להתווכח בעוז על הרפורמה של לוין גם בלי תוספת תבהלה מלאכותית על קץ הדמוקרטיה. לדוגמה: השר בן־גביר לא אמר שישלח מכת"זיות נגד מפגינים בתל-אביב. הקטע המלא של דבריו, אם מישהו טרח לצפות בו, כלל משפטים ארוכים על חופש הביטוי המרחיב ביותר, וגם אמירה עקרונית על אכיפה שוויונית. תל־אביב והמחאה לא הוזכרו. במנותק מהעיתוי, כל אדם ישר שמאמין בשלטון החוק ובדמוקרטיה היה חותם על כל מילה. אבל באופוזיציה כבר פירשו את הדברים כאיסור על הפגנות וכשיסוי מכת"זיות במוחים תמימים. אם יהיו התנגשויות במוצאי שבת, זו תהיה נבואת שקר המגשימה את עצמה.
גם האזהרה־האשמה של בני גנץ, שכתב לנתניהו "אם תמשיך בדרך שבה אתה הולך – האחריות למלחמת האחים המחרחרת בחברה הישראלית תהיה עליך", לא הייתה קריאה למלחמת אחים אלא להפך. היה אפשר לנסח אותה טוב יותר, ואפשר בכלל להימנע מאזכור האפשרות הזאת, אבל הבחירה לתרגם אותה כקריאת קרב אינה תמימה או הוגנת.
האופוזיציונר הבולט שראש הממשלה תקף בקולו השבוע היה דווקא בני גנץ. לא יאיר גולן, אפילו לא יאיר לפיד – גנץ, שהושיט יד והציע להקים צוות משותף לדון ברפורמה המשפטית, ונזף במי שהפריעו לנאום ההשבעה של נתניהו. גנץ הוא גם מי שתמך בתקנות יו״ש, בלי להסתמך על התקדים המסוכן של האופוזיציה אשתקד ובלי להידרש לפלפולי התנגדות נוסח מרב מיכאלי. גנץ מסמל את הפוטנציאל למחאה רחבה, ציונית, נטולת דגלי אש"ף, כשלצידו אישים כמו סער וטרופר.
אולי לכן ניכר המאמץ מימין להציג דווקא אותו כגורם לא לגיטימי. ספוילר: גם במוצאי שבת, בשולי המחאה, יהיו כמה שלטים קיצוניים. האיסור על דגלי פלסטין יביא להנפתם הדווקאית של עוד כמה. זה רע ומביך למפגינים, אבל אין בכך כדי לשלול את הלגיטימיות של כל מתנגדי הרפורמה המשפטית. מי שחרד מהסלמה צריך לאפשר את המחאה באופן המרחיב ביותר. כל ניסיון לצמצמה או לפסול את עצם קיומה, סופו התנגשות.
