הנסיעה בקו 56 מקרית אונו לתל-אביב היוותה רמז מטרים למה שיתרחש מאוחר יותר בכיכר הבימה. קהל מבוגר, גילאי שישים פלוס – רובם המוחלט שייכים למחנה האחוס"לים (אשכנזים, חילונים, סוציאליסטים ולאומיים), שהחליטו לקום מהכורסה הנוחה בפרבר השקט ולהפגין. האוטובוס היה עמוס להתפקע, והשיחות בין הנוסעים הדחוסים היו שילוב בין דיונים במעמד צד אחד על רפורמת המשפט ההרסנית לדעתם, לבין הפרחת קונספירציות לגבי מזימת השלטון להטריל את ההפגנה.
מישהי טענה שמירי רגב נתנה בכוונה הוראה לא לתגבר את קווי האוטובוס הערב ולכן אנחנו כל כך דחוסים האחד לשני, והנה תראו יש המון אנשים בתחנות והאוטובוס אפילו לא עוצר בהן. אדם אחר שהצהיר על עצמו כבן שבעים וחמש תהה, ספק ברצינות ספק בציניות, אם שרת התחבורה תבטל הערב את הנת"צים בדרך אלוף שדה כדי להקשות על האוטובוסים להגיע לכיכר.
כשעברנו את עזריאלי והאוטובוס נעמד ברחוב קפלן, בשלב מסוים ירדתי והתחלתי ללכת ברגל. הפעם, התיאורים על רחובות סתומים מסביב לכיכר היו נכונים. כיכר הבימה לא גדולה מאוד, ודאי לא מתקרבת לכיכר רבין מבחינת כמות המפגינים שהיא יכולה להכיל, וזה עשה להפגנה אמש רק טוב. אני לא יודע אם הגיעו חמישים, שמונים או מאה אלף איש להפגנה הזו, אבל זה לגמרי נראה והרגיש המון אדם. גם הגשם שירד עד רגע לפני פתיחתה הרשמית של ההפגנה עם שיר של עברי לידר, ואלפי המטריות שנפתחו ויצרו תמונה צבעונית מרשימה, סייע לסיפור.
כמה דקות לפני שמונה בערב, עוד היו מוטרדים בהפקת ההפגנה מכך שהגנרטור המיוחד שהובא לצורכי הגברה ותאורת הבמה לא עבד בגלל הגשם השוטף, אבל הגשם נפסק, וההפגנה יצאה לדרך. הדוברים עלו בזה אחר זה, וחזרו שוב ושוב על אותם המסרים. בכל פעם ששמו של השר יריב לוין ניתז מפי אחד הדוברים, בוז גדול נשמע בקהל. רוב הדוברים לא הרשימו, ואם אפשר לתת למארגנים טיפ לפעם הבאה – שופטות עליונות לשעבר הן לא בהכרח שיא אורטורי בהפגנות, אולי להיפך. גם צעקותיו של אליעד שרגא, מי שעומד בראש הארגון שהפיק את ההפגנה הזו, התנועה לאיכות השלטון, גרר בעיקר אדישות בקהל.
דגש מיוחד ניתן על דגלי ישראל. כלקח מההפגנה בשבוע שעבר, שבה צולמו דגלי אש"ף ולצידם מעט מדי דגלי כחול-לבן, הפעם חולקו האחרונים לכל דיכפין עד שלרגעים הכיכר הייתה נראית כמו הפגנה טיפוסית של מועצת יש"ע. מי שבכל זאת לא ויתר על הפרובוקציה הם כמה עשרות מפגינים מהשמאל הרדיקלי, שתפסו להם פינה באחת מפאות הכיכר והניפו שם דגלי אש"ף לרוב. הקבוצה הזו כמובן ריכזה אליה תשומת לב לא מעטה, אבל צריך לומר ביושר שהיה ניכר שמדובר בקבוצת "דווקא", מעין הפגנה בתוך הפגנה, ובכל מקרה אסור לעשות עוול לעשרות אלפי הציונים המודאגים שהגיעו לכיכר הבימה אמש ולומר שכמה העשרות הללו מייצגים אותם.
היו כיפות בהפגנה, אבל מעטות מאוד. חיפשתי. ספרתי פחות מעשר. כנראה היו יותר, אבל זו הייתה תמונת מראה די עגומה מבחינת המארגנים שאולי ציפו ליותר דתיים, להפגנות הימין הגדולות מהניינטיז, שבהן חיפשנו ראשים גלויים ושמחנו על כל אחד ואחד מהם. המחנות כאן ברורים מאוד, האוכלוסייה מאופיינת מאוד, וכאמור די דומה לזו שאפיינה את קו האוטובוס שבו הגעתי לכיכר.
אם יש מפסיד אחד גדול מהערב הזה, מדובר ביאיר לפיד. שמעתי כמה וכמה שיחות אקראיות שבהן אנשים שהפגינו בכיכר וראו את בני גנץ, איזנקוט, מרב מיכאלי ומנהיגי ציבור נוספים שהגיעו להפגין עם הציבור שלהם, הפגינו כעס ובוז כלפי ההחלטה של יו"ר האופוזיציה להיעדר, כנראה מכיוון שסורב לבקשתו לנאום. לפיד חשף באי הגעתו את הקושי הגדול ביותר של האופוזיציה – חוסר מנהיגות אחידה ומסרים מתפצלים שמפזרים את כוחה המוגבל גם כך מספרית.
ההפגנה הזו הייתה שקטה, כמעט נעימה. מה שעשה את האפקט היה המספר הגדול של המפגינים, והוא גם זה שאפשר את סיומה בלי הפרות סדר. המפגינים הרגישו שקולם נשמע, וכרגע זה הספיק. השאלה הגדולה היא מה יקרה בשבועות הקרובים.
קשה להניח שהשמאל-מרכז יצליח להמשיך ולהוציא אנשים מדי שבוע במספרים כאלה. וכשההפגנות יהיו קטנות יותר, אז יגדל גם הסיכוי שהגרעין המיליטנטי ירגיש שהוא חייב לעשות מעשה כדי לשמר את תשומת הלב. לרגע הזה צריכה להתכונן משטרת ישראל, וגם ממשלת ישראל. ואחת הדרכים היא לתת למפגיני השמאל-מרכז תחושה שמישהו מקשיב להם, ואני לא מדבר על התקשורת שברובה נוטה אליהם גם כך. מישהו בשלטון צריך לתת את התחושה שיש עם מי לדבר, שיש רצון כן להגיע להסכמות, ואפשר לעשות זאת גם עם עמידה על העקרונות החשובים שיש ברפורמה המשפטית. צריך בעיקר רצון להביט לאנשים האלה בעיניים ולראות שם אחים.
