הרפורמה המשפטית הגדולה שעליה הכריז בשבוע שעבר שר המשפטים יריב לוין כבר קורמת עור וגידים, טיוטות וסעיפים. ביום רביעי האחרון הפיצה לשכת השר שני תזכירי חוק, לתיקון לחוק יסוד השפיטה וחוק בתי המשפט, העוסקים בשישה משבעת סעיפי הרפורמה החדשה: שינוי הרכב הוועדה לבחירת שופטים; ביטול שיטת הסניוריטי לקביעת זהות נשיא בית המשפט העליון; עריכת שימוע פומבי למועמדים לשפיטה בבית המשפט העליון בפני ועדת חוקה, חוק ומשפט; עיגון עליונות חוקי היסוד; הסדרת הביקורת החוקתית ופסקת ההתגברות; וביטול עילת הסבירות במשפט המנהלי. בד בבד פרסם יושב ראש ועדת החוקה של הכנסת, שמחה רוטמן, טיוטת הצעה לתיקון חוק יסוד הממשלה, המיישמת את הסעיף האחרון ברפורמה: שינוי מעמד חוות דעת של היועץ המשפטי לממשלה ממחייבת למייעצת.
זהו רגע חוקתי נדיר, חלון הזדמנויות ליצירת איזון ביחסי רשויות השלטון במדינת ישראל. רגע כזה אסור להחמיץ, כי הניסיון מלמד שהוא לא ישוב במהרה. אכן, ראוי שרפורמה מהותית כל כך תעבור בהסכמה רחבה ככל האפשר, גם אם מחירה יהיה פשרות מסוימות. אולם כשיגיע הרגע להידברות ולהסכמות, חשוב להבחין בין סעיפי הרפורמה. מקומן של הפשרות יהיה בסעיפים הנוגעים לחקיקה, לחוקי היסוד ולפסקת ההתגברות, למעמד היועצים המשפטיים ואולי אף בעניין הסבירות. לעומתם, הרפורמה בבחירת השופטים היא לב העניין, ועליה אסור לשר לוין להתפשר אפילו כמלוא נימה.
אבהיר: כל אחד מחלקי רפורמת לוין חשוב, אולם בלב כל הסוגיות ניצבים שופטי בית המשפט העליון. השופטים הם שיצרו במקלדותיהם את המהפכה החוקתית, שסעיף ההגנה על חוקי היסוד ופסקת ההתגברות נועדו לאזנה. הם שהביאו לעולם את עילת הסבירות.
גם מעמדו הייחודי והמוזר של היועמ"ש הישראלי הוא יציר כפיהם. בניגוד לכל מדינות העולם, ללא יוצא מן הכלל, שהמפעל החוקתי בהן פוליטי ביסודו, החוקה הישראלית ניתנה לה מידי שופטיה. בית המשפט כאן הוא הערכאה השיפוטית החזקה בעולם. כך, חקיקה מרסנת שאינה מלווה ברפורמה בבחירת השופטים, לא תשנה כשלעצמה את התרבות השיפוטית. הסמכות לפירוש החוקים תישאר בידי השופטים, ואלה יצליחו להפוך כל חוק שירצו לאות מתה באמצעות פרשנותם היצירתית.
לפיכך, הדרך היחידה לחולל שינוי עוברת דרך רפורמה בשיטת בחירת השופטים. בית המשפט העליון חייב להיות מגוון ומרוסן יותר, וזה יקרה רק כשמרכז הכובד של הבחירה יעבור מהשופטים עצמם לנבחרי הציבור. אם בית המשפט העליון יחל לרסן את עצמו, יקטן גם הצורך בשאר הרפורמות. בית משפט מרוסן, שיכיר בעליונות חוקי היסוד, יחסוך לכנסת את הצורך הדחוף לבצר את מעמדה בחקיקה. בית משפט שיימנע משימוש בעילת הסבירות ייתר את סעיף החוק המבטל אותה. כך גם המצב בשאר הנושאים. לכן ההידברות נחוצה, וגם לפשרות יש מקום. אולם בכל מרחב של פשרה יש קווים אדומים, ובמקרה הזה הם עוברים ברפורמה בבחירת השופטים.
