אתמול בבוקר הזכיר לי פייסבוק שעברה שנה מאז השחרור מבית החולים. שנה מאז רכבת ההרים המסחררת שקרויה הבאת ילד לעולם, שנה מאז הדיכאון אחרי לידה. עד שזה קרה לי, חשבתי שזה נושא שכבר דובר בשנים האחרונות. כשהחלטנו לשתף בהתמודדות עם התקופה שעברה עלינו, לא צפיתי את גל התגובות, את ההודעות שקיבלתי בזו אחר זו: זה קרה גם לי. גם אני הייתי שם. מאחורי ההודעות עמדו נשים שהכרתי היטב או לפחות חשבתי שאני מכירה. חברות, בנות משפחה, שכנות. איך לא ידעתי? החלטתי לכתוב.
החלטתי לשתף כדי שאם יש אישה שנמצאת שם עכשיו, שילדה ילד או ילדה והעולם מחשיך לה ככה בזמן שאמור להיות הכי שמח, היא תדע שזה בסדר, שזה קורה להמון נשים, פשוט לא מדברים על זה, עדיין לא מדברים מספיק. שהיא תדע שעל אף שהדרך לא קלה יש טיפול, שאם לא נשארים עם זה לבד יש תקווה, אפשר אפילו קצת לגדול מזה, מי יודע. אם אתם מכירים מישהי כזאת – קראו, כדי להבין. אחרי זה לכו ותנו לה חיבוק, תביאו משהו טעים, קחו את התינוק לסיבוב כדי שיהיה לה שקט ובעיקר תגידו שאתם כאן, שהלב שלכם פתוח, שאתם רוצים לעזור. אולי היא תקשיב, אולי יקרה נס, אולי תצילו נפש, אולי, אפילו, תתקנו עולם.
דצמבר לפני שנה. דיכאון אחרי לידה. שבועות ארוכים של חושך נדחסים לתוך האבחנה שאני מקבלת מהרופאה. לצד האבל על הבשורה אני מרגישה גם הקלה. יש שֵם לענן הזה שאני הולכת בו ולכן יש גם טיפול, הכרה, תקווה. כבר הייתי שם פעם, ברעידת האדמה של ראשית האמהוּת. אני עוד זוכרת את הגיהינום ההוא, לא מצליחה לשכוח. כל הסימנים קראו לנו בשבועות האחרונים אבל אני סירבתי להאמין, לא רציתי לחשוב שזה באמת קורה. לא עכשיו, דווקא אחרי הלידה הזאת. ילדתי ילדת קשת. ילדי קשת הם ילדים שנולדים אחרי אובדן, כאלה שבאים אחרי המבול, מסמנים את ההבטחה לחיים, את הצבעים ששבו לזהור. שנתיים לפני הלידה הזו עברתי לידה שקטה בחודש תשיעי, ילד יפה ואהוב נח אז בזרועותינו בלי נשימה. עברתי היריון קשת מטלטל, מלא חרדות. לא הייתי מסוגלת להסתכל באולטרסאונד, לא לחשוב על שם, לא להכין את הבית. שבוע לפני התאריך המשוער עמד הבית ריק, בגדים קטנטנים לא חיכו מקופלים במגירה, עריסה לא הורכבה, כיסא לא חיכה באוטו לקטנטנה העתידה להגיע. חברה נהדרת אחת אספה בגדים אצלה, אחרת הכינה עגלה. מצב חירום הוביל ללידה קיסרית טראומטית. כל הזמן אחשוב כמה זה היה צריך להיות אחרת, אחכה לתיקון שלא יגיע, אגיד לעצמי שהעיקר שהיא כאן, היא כאן, הכול יהיה בסדר עכשיו, עכשיו אולי אוכל לשכוח.
"כשהדיכאון החריף והפסקתי לתפקד לגמרי הבנו שאצטרך אשפוז. התחלנו לחפש ונדהמנו לגלות: בכל הארץ אין מקום שאוכל להיות בו יחד עם התינוקת שלי"
כמה שבועות אחרי הלידה אני מאבדת אותי. בתוך בליל העייפות והימים החולפים היה קשה לשים לב אבל הצבעים דהו, השמחה נעלמה, דברים איבדו ממשמעותם. חשבתי: זה יעבור. ידעתי: היא תגדל, הכול יהיה קל יותר. אבל החושך ירד ומילא את הארץ ואני הפסקתי לראות. כשהגיע הרגע שבו לא יכולתי יותר הלכתי לרופאה שלי ושמעתי את מה שפחדתי לשמוע, יחד עם האיש הבנו שזה קורה, שנצטרך להחליט מה עושים. התחלתי טיפול שעזר קצת, לא מספיק. כשהדיכאון החריף והפסקתי לתפקד לגמרי הבנו, יחד עם הפסיכולוגית והרופאה שלי, שאצטרך אשפוז. התחלנו לחפש ונדהמנו לגלות: בכל הארץ אין מקום שאוכל להיות בו יחד עם התינוקת שלי. כל מקום שמציע טיפול נפשי מכוון לאישה בלבד, כאילו אין תינוקת רכה שזקוקה לה, כאילו הפרידה טבעית לתינוקת בת שלושה חודשים. בית חולים אחד במרכז הארץ מציע שהות של תינוקות עם האם במשך היום אבל התינוקות לא יכולים להישאר ללון. אנחנו תושבי הדרום, המרחק הופך את העניין ללא רלוונטי, אנחנו נשארים בלי פתרון. אני בודקת קצת מה קורה בחו"ל ומגלה שרק פה זה חסר, רק פה זה נשמע הגיוני. זה שבר גדול להבין שאצטרך להיפרד מתינוקת אהובה, חוץ מעוד שלושה אהובים גם הם. אני מנסה לדחות את הקץ עד שאי אפשר עוד. בבוקר לפני הנסיעה אני לא מצליחה להיפרד, מנשקת שוב ושוב לחיים קטנות, אף, פה, מרימה אותה, מדברת, מנסה להסביר את מה שאי אפשר: עכשיו אמא צריכה לטפל בעצמה.
אנחנו מדברים עם הילדים, כל הזמן. אנחנו מדברים כי אנחנו מאמינים בלכבד את הילדים שלנו, בלי להסתיר. הגדול שלי בן עשר, הקטן בן ארבע, באמצע בן השבע וחצי. לפני האשפוז הסברנו להם שאמא עצובה מאוד, וכשעצובים ככה זאת יכולה להיות מחלה. אמרנו שבבית החולים יטפלו באמא, ואז יהיה לה כוח לחזור ולעשות את כל מה שאנחנו אוהבים לעשות ביחד. שאמא מקבלת תרופה שעוזרת לה, אבל זה יכול לקחת קצת זמן. אנחנו אומרים שיש להם אחריות גדולה יותר עכשיו להיות בוגרים, אבל נזהרים גם להשאיר אותם ילדים. זה איזון עדין, אנחנו מתלבטים לא מעט. אנחנו משתפים את הצוותים החינוכיים ומקבלים חיבוק גדול, יודעים שהם יהיו שם עבורם. הכי חשוב, אנחנו אומרים להם, לדעת שזו תקופה קשה אבל אנחנו חזקים ונעבור אותה יחד, והכי חשוב זה לשתף אם קשה להם ולבוא לקבל חיבוק.
אפילו בתוך הסערה שאני נמצאת בה אני מרגישה בושה. כיצד לדבר עם מטופלים בגובה העיניים, נכתב בשלט התלוי בכניסה למחלקה, ואני נעצרת המומה. אחרי הכותרת באים ההסברים. אני קוראת בזעזוע משפט שמסביר מה מרחק הביטחון הנכון מחולה, כיצד לדבר ומה לעשות כאשר מופיע כעס. השלט יהיה הפגישה הראשונה עם מערכת בריאות הנפש שיש בה הרבה אנשים טובים אבל היא חולה מאוד, מערכת שנשארה מאחור כי הרבה יותר קל לנו להתעסק בגוף, להקים עוד מרכז מפואר לחקר הסרטן, רק לא להשקיע במה שקורה לנפש כשהיא חולה. אחרי שאשתחרר אקבע פגישה עם מנהל בית החולים. יהיו לי שלושה דפים של הערות ומחשבות על איך עושים דברים אחרת במחלקה הפסיכיאטרית, איך עוזרים בלי להתנשא, לנהל, לפגוע, אבל הבקשה הראשונה שלי תהיה להוריד את השלט שנמצא בכניסה, זה שהעיניים של כל מטופל פוגשות בו ראשון. הוא יגיד שאלה הנהלים ("אף אחד גם ככה לא קורא את זה") אבל יבין. השלט יעבור למקום חבוי בתחנת האחיות, בכל פעם שאעבור שם ארגיש ניצחון קטן, יש דברים שאפשר לשנות.
ביום הראשון במחלקה קשה לי כל כך, שבערב אני מתקשרת הביתה, בוכה, לא בטוחה שהחלטנו נכון. אפילו שאני יודעת שאני צריכה עזרה ופה אקבל אותה, המחיר של עזיבת הילדים שלי לזמן בלתי ידוע שובר לי את הלב. האיש שלי מקשיב, מציע לבוא עם הקטנה, שעה אחרי כן הם כבר בבית חולים, אני מנשקת לחיים קטנות, היא צוחקת, היא בכלל אמורה להיות ישנה בשעה הזו. צריך להחליף לה חיתול, אז אני אומרת שאני. עם מינון גבוה של תרופות, המוטוריקה העדינה מאתגרת אותי. אבל היא בנחת, מנפנפת ידיים, מדברת לעצמה, בסוף אני מצליחה. ישנם זמנים שגם החלפת טיטול היא מחוות אהבה. אני מקווה שהיא מרגישה את זה. אנחנו נפרדים בדמעות כי הוא צריך לחזור אל הילדים בבית. גם לו יש את הקרב שלו. אני מתהפכת במיטה במחלקה, חושבת עליהם באוטו. יש לה טיטול נקי שאמא החליפה, אני חושבת, היא עכשיו ישנה בדרך הביתה, האהבה שעוטפת אותה בענן לבן ורך מרככת את הלילה, הלוואי עכשיו, הלוואי לתמיד.
הדלת כאן נעולה, ביקורים הם רק באישור לפי שיקול דעת הצוות, אין כמעט פלאפון כי אסור להכניס מטען, ובאופן כללי מחלקה סגורה היא בועה שמתנהלת במנותק מהעולם. רק טלוויזיה בקצה מכניסה קצת ממה שקורה בחוץ, וגם זה לא נראה אטרקטיבי. כל זה לא משנה בימים הראשונים כי אני בוכה בלי הפסקה, במיטה, לא מסוגלת לקום. לאט־לאט אני מתחילה להרים ראש, בודקת מה קורה מסביב, לומדת עולם אחר עם חוקים משלו, שעון שנע סביב חלוקה של תרופות, בדיקות מדדים, קבוצות טיפוליות ופגישה עם רופאים. יש פה אנשי צוות נהדרים לצד כאלה שממש לא היו צריכים להיות פה. אולי זה ככה בכל תחום, אבל כאן זה נראה לי חשוב יותר, הכול עדין כל כך כשהנפש פגועה, צריך ידיים נכונות ואוהבות כדי לטפל בה. לא כל אחד יכול.
אני מוצאת צבעי מים ומנסה לצייר קצת, לא מרוצה, מנסה שוב. אולי הבעיה היא שפה אפשר לצייר רק נוף פנימי, שכרגע הוא לא משהו. אני מתגעגעת לאדמה, לעצים, הולכת יחפה על המרצפות של בית החולים אפילו שהאחיות מזדעקות. זאת הדרך שלי להיות קרובה גם כאן לאדמה. אני מתגעגעת לשמיים. שבוע מתחילת האשפוז אני סופרת ניצחונות קטנים: יום שבו קמתי מהמיטה, שהתקלחתי, שעשיתי כמה צעדים מחוץ לחדר. מזכירה לעצמי שיכולות לא נעלמות אלא משתנות. שאני עוד אעשה דברים גדולים יותר, גם אם עכשיו העולם קטן. שגם כשנראה שאפסה תקווה, יש לי עדיין אותי, יש לי עדיין כוח.
"אני מנסה ליצור הרגלים נוחים יותר עבורנו, נכנעת פעם אחר פעם. מושיטה יד. אומרת לה שעכשיו ישנים. קוראת לה אהבה שלי וילדה יפה ואור ונס, גם כדי להזכיר לעצמי"
אני רוצה להיות נוכחת. במחלקה יש זמנים נטולי פלאפון וזה קשה לי מאוד בהתחלה, זה הרי צינור החמצן שלי לתמונות של הילדים, לשיחות הביתה, להתכתבויות. לאט־לאט אני מגלה שבזמנים שאני בלי פלאפון קורה משהו אחר, אני הרבה יותר נוכחת בדברים שאני עושה. אני מנגנת קצת, צופה בטלוויזיה, יוצרת קשרים עם אנשים במחלקה. אני אומנם לא עם הילדים, אבל האמת המרה היא שגם כשאני רואה תמונות או מדברת איתם אני לא ממש שם. זאת המציאות עכשיו, גם אם היא שוברת לי את הלב. וזה מאפשר לי להיות בתוך התהליך, הפניוּת הזאת, בתוך מה שקורה לי פה, קשה ככל שיהיה. להיות עם הנפש כשהיא מתפרקת לרסיסים. אז אני רוצה לקחת מפה את הדבר הזה, להיות יותר נוכחת עם הילדים שלי. להניח את הפלאפון בכניסה לבית ולהתעלם ממנו, כמה שרק אצליח. השגרה היא מתנה נדירה והילדות שלהם עוברת כל כך מהר, אני רוצה להיות בה.
כשחבר מציע ליוסי לבוא אלינו להיות עם נטע בלילה כדי שהוא יישן לילה אחד רצוף. כשמישהי מקסימה שואלת אם ארצה לבוא לצימר שלהם להיות עם נטע כמה זמן שאצטרך כדי להחלים, והיא תדאג להכול. כשהמטפלת של הקטנה מוותרת על היום החופשי שלה כי חשוב לה שלילדה תהיה יציבות בתקופה כזו. כשחברות מהעבודה מביאות ערמת ספרים ומכתבים מחדר המורים. כשחברה שמבקרת בערב מביאה מרק, שזה בדיוק־בדיוק מה שרציתי. כשהבית מוצף אוכל, וההודעות האוהבות לא מפסיקות. כשכל הדברים האלה יחד – הם מצטברים לכוח עצום, שמאיר את הלילות החשוכים ביותר. אל תרימי ידיים, הוא אומר לי, אל תוותרי. יש לך למה, רק תמצאי את האיך.
קיבלתי אישור לצאת לשבת הביתה, והרגשות מציפים. יום שישי בצהריים עד מוצ"ש. אלו שעות יקרות וקצרות, אני רוצה לנצל אותן הכי טוב, להיות עם הילדים כמה שיותר אבל גם לקבל חיבוק מחברות, חולמת על קבלת שבת בבית כנסת, לא יודעת למה יספיקו לי הכוחות. זה ביקור חשוב. קצת כמו לטבול את הבוהן במים קרים, הוא נועד לבדוק אם אוכל לחזור הביתה בקרוב, כל כך הרבה תלוי בכל כך מעט זמן. הרופאה שלי מבקשת שאנמיך ציפיות, היא חוששת בשבילי. בפעם הקודמת חזרתי מפורקת. נדרשו ימים שלמים כדי להבין מה קרה, מה היה לי קשה. אני מדמיינת את החיבוק מהילדים, כמה כוחות זה נותן לי, אין לתאר. יש עוד יום שלם לעבור עד אז והוא יהיה קשה. המחלקה סוגרת עליי, אין לי אוויר לנשימה. עוד יום. אני אצליח כי מחכים לי בבית. אני אצליח כי סבתא שלי הייתה עוף החול, וזאת תכונה שעוברת בתורשה. אני אצליח כי יש בחוץ תינוקת, שרק אני אמא שלה. אני אצליח כי חברים, כי קהילה מדהימה. אני אצליח כי עוד לא כתבתי, אני אצליח כי עוד לא טיילתי, אני אצליח כי אני אוהבת את מה שאני עושה, אני אצליח כי עוד לא אהבתי די, אני אצליח כי אין לי ברירה.
אחרי כמה שבועות במחלקה אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר חוץ מלחזור הביתה. ככל שהמצב משתפר נהיה לי קשה יותר להיות פה. הרופאה שלי אומרת שזה סימן טוב. כמה ימים מאוחר יותר מתקיימת התייעצות של הצוות המטפל ואני מקבלת את הבשורה: אני משתחררת הביתה. אני נפרדת מהמחלקה. כשהגעתי לכאן בכיתי שלושה ימים ברצף. בתוך הענן האפור שהייתי בו לא הייתי מסוגלת לשים לב לשום דבר, העולם היה לילה. כל פעולה יומיומית הייתה מלחמה, משימה בלתי אפשרית. לאט־לאט התחלתי להרים ראש. יצרתי פה קשרים עם מטופלים אחרים שבאו גם הם להניח את הנפש מהסערות שבחוץ. לכל אחד מהם היה סיפור, כל אחד הוא אדם שאפשר ללמוד ממנו. הייתה פה אחות מקסימה שקיבלה אותי, ורופאה נהדרת שליוותה אותי. היו פה גם אחיות ורופאות שחוקות ומתנשאות ונוקשות, אבל זה כבר סיפור אחר, עכשיו אני רוצה להגיד תודה. מחר יום ההולדת שלי. כבר השלמתי עם זה שהשנה לא יהיו לי הטקסים הקבועים, התפילה בכותל, הארוחה עם ההורים. והנה פתאום זה קורה, אני כבר מסוגלת, מחר ירושלים מחכה. מחלקה פסיכיאטרית היא מהמקומות הנדירים שבהם כשאת נפרדת אומרים לך שאוהבים אותך ומבקשים שלא תחזרי. טוב לי עכשיו, אבל הכול עדיין שביר, אז אני רק מחייכת ואומרת תודה. אני מבטיחה לנסות.
הגיע יום ההולדת שלי. כמו שיר של אלתרמן, אני הולכת בין כל הדברים שנולדו בשנית. המוכר והאהוב הפך לחדש ומרגש אחרי החודשים האחרונים. צעדים קטנים: להוציא את הקטנה מהמעון. להכין ארוחת ערב. לחשוב על חזרה לעבודה. אני מתחילה שוב לרצות דברים וזה חשוב, הרבה זמן לא רציתי כלום. החיבוק שאנחנו מקבלים מסביב הוא מדהים, עוד עוגה ועוד מרק ועוד פתק מרגש או הודעה. זה נותן כוח. זה מזכיר שיש בשביל מה. ביום ההולדת אבא ואמא לוקחים אותי לכותל, אני שוב ילדה קטנה, אחרי זה נקנה גלידה. יש תפילה של מקובל אז הכותל עמוס, אני מתפללת שאמצא את הדרך חזרה אליי. מוסיפה שמות של כמה אנשים שפגשתי במחלקה, מבקשת שלוות נפש עבורם. אני נוהגת פעם ראשונה אחרי הרבה זמן, נהנית מהשקט. יורד גשם אבל עכשיו זה לא מבהיל אותי, יש לי קצת יותר הגנות, בינתיים אני יכולה. כשהשתחררתי הזהירו אותי שההחלמה תהיה צעד קדימה ושניים אחורה אבל אין ברירה והנה אני מתחילה, אני מתחילה.
איך עוזרים לחברה במצב כמו שלך, מישהי שאלה אותי, אז אני כותבת כאן קצת פרקטיקה: מדברים את זה. דיכאון הוא מחלה שקופה וזה קשה, אבל חייבים לנסות. גם עם מבוגרים, גם עם הילדים. אנחנו השתמשנו בספר בשם "אבא קום" של הפסיכולוג יאיר אנגלברג, שמתאר את ההתמודדות של ילדה עם הדיכאון של אביה, על סמך ניסיונו האישי. הוא שם הכול על השולחן, מסביר איך מתמודדים, והכי יפה – הסיפור נגמר בכך שהבת מחבקת את אביה ומוחצת את "העצובון" שמלווה אותו.
מבקשים עזרה. כל כך קשה לעבור תקופה כזאת לבד. לא היינו מעלים בדעתנו לעשות את זה עם גידול סרטני, נניח. למה גידול בנפש שונה ממחלה של גוף? אצלנו עזרו חברים והקהילה, אבל כל אחד והמנגנון שלו. סיפקו לנו ארוחות ערב במשך שבועיים שהיו הצלה לאבא שנשאר לבד, וסידור קבוע להוצאה של הילדים מהגן ומהמעון, וחברה שריכזה את הביקורים אצלי, כי היה מותר לי רק ביקור אחד ביום והיה צריך תיאום. ככה יכולנו להתרכז בלהיות, בלחבק את הילדים במקום להתעסק עם אוכל או ניקיון, יכולנו לשבת לקפה כשיצאתי מבית חולים לביקור ולחשוב יחד על מה לומר לילדים, מה הכי נכון עבור המשפחה שלנו השבוע.
עוטפים. הכי טוב עם אוכל, כי אוכל מנחם, כי הוא נתינה בצורה הכי פשוטה שלה. קיבלנו עשרות עוגות, חלות, פתקים, הודעות, כל אחד מהם נתן עוד כוח, היה עוד אור בתוך החושך. ואפשר גם סתם, לבוא לחבק. מה שמתאים, מה שנכון ליכולת של מי שנותן.
לא מפחדים. זו מחלה שההתמודדות איתה ארוכה וקשה. צריך נשימה עמוקה, צריך להחזיק ידיים. יש תסמינים פיזיים, יש נפשיים, וצריך להתגבר על הכול כדי שהחיים יחזרו להאיר. לא לפחד מטיפול נפשי, זה יכול לתת כל כך הרבה מתנות. לא לפחד מטיפול תרופתי אם צריך. הגיע הזמן שהמשוואה של נפש חולה שווה לגוף חולה תהיה ברורה לכולם, קודם כול לנו. הכי חשוב לנו.
אני הולכת חזרה אל עצמי, וזאת דרך ארוכה. אני מבינה שגם אל התינוקת שלי אצטרך עוד לעשות דרך. הרבה לפני שלא הייתי איתה פיזית, לא הייתי איתה באמת. עכשיו אנחנו צריכות להכיר מחדש. שלום שוב, ילדה שלי. הפעם אני כאן. השבוע נתחיל טיפול משותף, הלוואי שיעזור. אולי גם שחיית תינוקות. זה נראה לי לגמרי פריווילגיה של הורים לילד ראשון, אבל זה מה שאנחנו צריכות עכשיו. בחוץ מגפה, אנשים סגורים מאוד, כמה הייתי צריכה לחזור לתוך שגרה אבל העולם עצר, זה מה שיש עכשיו.
צעדים קטנים. בחוץ קר, נדמה לי שאפילו הצמחים מסרבים ללבלב. בפנים יש לפעמים ימים קשים. לפעמים ימים טובים יותר, אני חושבת שאולי אצליח. זמן של הרבה תפילה.
כבר כמה ימים שנטע אביבה מדברת בלי הפסקה. גרגורי השמחה המתוקים הפכו להברות של ממש. בלילה אנחנו מתעוררים ממונולוג ארוך של ב־ד־א־אי שהיא נושאת בקולי קולות. פעם קראתי שככה תינוקות לומדים לזהות את עצמם בעולם אז אני חושבת מה היא לומדת על עצמה עכשיו, שעה לפני הזריחה. אני רוצה שהיא תמיד תשמיע את הקול שלה, לא משנה מה. אני מאחלת לה שתקשיב לקול הפנימי שלה, גם כשזה יהיה קשה. אני מתפללת שהיא תלך בעקבות קול גדול ועתיק, זה שהוביל את אבותיה ואמהותיה אלפי שנים.
אני מסתכלת בחושך. כשלא הייתי, היא התרגלה לישון כשהיד הקטנה שלה מקיפה את האצבעות של אבא שלה. אני מנסה ליצור הרגלים נוחים יותר עבורנו, נכנעת פעם אחר פעם. מושיטה יד. אומרת לה שעכשיו ישנים. קוראת לה אהבה שלי וילדה יפה ואור ונס, גם כדי להזכיר לעצמי. בחוץ מגפה משתוללת אז כולם בבית, קשה למצוא אוויר לנשום, בתוך כל זה אני מנסה ללכת אליה. חושך עכשיו. עוד מעט בוקר, וזה לא יהיה קל. אבל אני פה וזה הרבה עבורי, זה כל כך הרבה.
ינואר 2023, טבת, שנה אחרי, יום ההולדת שלי מתקרב שוב. עדיין ישנם ימים קשים שבהם הכול חוזר. יש גם ימים יפים, מוארים, ובעיקר יש דרך, מסע אמהוּת שאני הולכת בו, כמו שהלכו בו נשים לפניי, כמו שילכו גם אחריי. כשקשה לי אני הולכת ללמוד דברים של רבי נחמן מברסלב, סיפורים, קטעים, תמיד אני מקבלת מזה משהו, מוצאת נחמה. חושבת איזה פלא זה שפעם אחת, לפני מאתיים ומשהו שנה, חי בעולם אדם חכם ושבור ועצוב אבל גם שמח מאוד ובעיקר חי. הוא ידע לכתוב סיפורים נפלאים שנגעו בלב של הדברים, הוא הכיר את החושך ואת התהומות שבפנים אבל ידע גם שהם רק הדרך אל האור, ושבלי חושך לא היה אור, לא היינו מבחינים בו. רבי נחמן מסתכל על הפסוק שמתאר את קבלת התורה ואת העם העומד מרחוק כשרק משה מעז לגשת אל הערפל ויש לו משהו להגיד על זה, על משה שיודע להיכנס אל תוך הערפל כי הוא מאמין שמשהו נמצא מאחוריו, משהו גדול ויקר. לפעמים יש ערפל, אומר לנו רבי נחמן, אבל זאת לא תאונה, זה לא סתם דבר גדול מוסתר, הערפל הוא תחנה בדרך. אם נעבור בו נגלה דברים גדולים, אם לא נפחד לגשת נמצא שם אוצר יקר. צריך רק להעז, צריך לא לפחד כלל.
