אחת הציפיות הגלויות או הסמויות אצל רבות מאיתנו היא שבן הזוג יבין וידע לבד מה אנחנו אוהבות, מה ישמח אותנו ומנגד- מה מרחיק אותנו או מכעיס אותנו. ציפייה זו נשענת כמובן על המחשבה שלאחר שנים רבות יחד, בן הזוג יכיר וידע לזהות את הצרכים הפיזיים והנפשיים שלנו, אך היא גם נשענת על מקור נוסף, שורשי וקדום הרבה יותר: הסימביוטיות.
כאשר היינו תינוקות, היינו תלויות לחלוטין בהורים שלנו. הם היו הדמויות שסיפקו וטיפלו בכל הצרכים שלנו, והבינו אותנו בלי שנאמר מילה. בכיתי – ואמא הבינה שאני רעבה; בכיתי שוב ואבא הבין שלא ישנתי מספיק. שלב זה מתאפיין בתחושת סימביוטיות מצד התינוק. כלומר, מצב בו הוא קשור קשר של היצמדות אל ההורים, בלי יכולת להבחין בינו לבינם. באופן נורמטיבי, כאשר התינוק גדל והופך לילד הוא מתחיל להיות יותר ויותר עצמאי, הוא מתרחק באופן פיזי מהוריו ולאט-לאט מפתח חיים עצמאיים.
בזוגיות קורה לנו משהו אחר. בשל היותה הקשר האינטימי העמוק ביותר בחיינו הבוגרים, משהו בתוכנו חוזר באופן לא מודע לחוויה הסימביוטית שחווינו עם ההורים, ואליה מתלווה גם הציפייה שבן הזוג יבין ויספק את צרכיי השונים, ללא תיווך מצידי. רצון זה הוא טבעי ומובן ביותר, אבל הוא גורם ללא מעט בעיות בזוגיות מאחר והוא מתעלם מהיבט מרכזי אחד: אמנם זוגיות היא קשר אינטימי ומעמיק ביותר, אך הוא לא קשר סימביוטי, אלא קשר של מובחנות בין שני אנשים שאוהבים זה את זה וקשורים בקשרי חברות, שותפות והערכה.
מובחנות היא ההבנה שלמרות עומק הקשר בינינו, שנינו אנשים בוגרים השונים זה מזה בקווי אישיותם, בחלומותיהם, רצונותיהם, צרכיהם ואהבותיהם – וכך לעולם נהיה. משמעותה של הבנה זו, שמסתדרת לנו טוב בשכל אבל לפעמים פחות מסתדרת עם הלב, היא שהציפייה לפיה בן הזוג יידע ויבין לבד מצריכה בדיקה מחודשת.
אז מה אני יכולה לעשות כדי להקל על הפער?
- לזכור את קיומה של המובחנות: עצם ההיכרות עם רעיון זה והחשיבות שלו במערכת היחסים הוא בעל השפעה על המוח ועל הרגשות המתעוררים בו.
- תיווך: מתוך ההבנה שבן הזוג הוא בעל אישיות שונה ממני, חשוב מאוד שאתקשר את הרצונות והקשיים שלי בצורה שמתאימה לשנינו. כלומר, לבחור במקום ובזמן שבו בן הזוג פנוי לשמוע ולפנות אליו באופן לא מאשים, אלא מתוך שיתוף של הצרכים והרצונות שלך (היצמדי לדיבור בגוף ראשון- "אני" ולא "אתה").
- הקשבה לצרכים שלי: כאשר אני לומדת להקשיב ולזהות את הצרכים שלי ולתת להם מענה, אני למעשה מחזקת את המובחנות שלי. אני מחזקת את ההבנה שאני בן אדם עצמאי עם רצונות וצרכים, שאת חלקם הגדול אני יכולה לטפח ולהעניק לעצמי. לדוגמא: ללכת לספורט, לקדם אפיק מקצועי חדש, לפתח תחביב או להיפגש עם חברות – אלו כולן בחירות שמזכירות לי מי אני ומי אני יכולה להיות.
- קבלת המובחנות של בן זוגי: פיתוח העצמי שלי יכולה לעזור לי גם לקבל את העובדה שגם בן זוגי הוא אדם עצמאי שחושב ורוצה אחרת ממני. ככל שאתן מקום לעצמי ולו – ממילא הצורך שלי בכך שהוא יבין אותי לבד, ילך ויקטן.
נקודה חשובה לסיום: מובחנות היא מאפיין חשוב מאוד במערכת היחסים, אך אסור לבלבל אותה עם ריחוק. מובחנות היא פיתוח וקבלת הנפרדות של כל אחד מאיתנו, אבל אין פירושה מרחק. המתכון כאן הוא לא- "כל אחד יעשה מה בראש שלו, ובכל מקרה אני יכולה להסתדר לבד", אלא- "אני אוהבת אותו, קשורה אליו וצריכה אותו – אך לא תלויה בו. אני אדם עצמאי שבוחר לאהוב ולהיות נאהב".
