הטעות הגדולה ביותר בחיי המקצועיים התרחשה כחודש לפני רצח רבין: ראש השב"כ דאז, כרמי גילון, השמיע את אזהרתו המפורסמת על הסכנה לרצח ראש הממשלה, והתבקשתי לכתוב מאמר דעה על הסיכוי שהדבר אכן יתרחש. כתבתי שהסיכוי נמוך מאוד, כי הציבור החשוד בכך לכאורה, הציונות הדתית, הוא גם הציבור שמודע יותר מכול לאתוס מלחמת האחים שהביאה לחורבן בית שני. אכן, יגאל עמיר אינו לגמרי בן גידולה הטבעי של הציונות הדתית, ובכל זאת.
מי שנכווה ברותחין, ודאי שייזהר ברותחין חדשים. כך שממש לא ברורה לי האופטימיות הגבוהה של כמה מחבריי ועמיתיי המבטלים את הסיכוי שתתרחש בישראל מלחמת אחים בין יהודים. בהיסטוריה הלאומית שלנו יש די דוגמאות הפוכות, וגם ההיסטוריה המודרנית העולמית מכירה עמים שבהם בני משפחה, שכנים וחברים קרובים פנו זה נגד זה. גם אם לא תהיה פה מלחמת אחים בסגנון האמריקני, גם פיצול כלל־לאומי בנוסח התנועה הקיבוצית של שנות החמישים יהיה גרוע מספיק.
עדיף לנסות לשכנע את המתלבטים בצד הימני, מלגרום להם לצופף שורות בתגובה לכינויים מעליבים
זה אומר שלכל אחד מאיתנו, ובוודאי למנהיגי המחנות, יש תפקיד מרכזי בימים אלה: לדאוג לכך שהימין והשמאל ידברו כבעלי מחלוקת חריפה – אפילו כיריבים – אבל לא כאויבים. הדיון צריך להתמקד בהצעות שעל הפרק, ולא בניסיון להדביק שמות תואר בוטים למציעיהן. מי שטבע את הסיסמה "יהודים וערבים מסרבים להיות אויבים", גם אחרי 140 שנות סכסוך לאומי עקוב מדם, צריך להחיל אותה גם על יריבים אידיאולוגיים מבני עמו.
מבחינה מעשית, עדיף לנסות כרגע לשכנע את המתלבטים בצד הימני, מלגרום להם לצופף מחדש את השורות בתגובה לכינויים מעליבים. יש כנראה מתלבטים רבים כאלה – הרי בכל הסקרים היקף המתנגדים לתוכניות הממשלה גדול משיעור המצביעים למפלגות האופוזיציה.
יש לכך כמה משמעויות. ראשית – גבולות המאבק. הכול לגיטימי פרט להפעלת אלימות, אלא אם ניתקל באלימות שלטונית מכוונת. אבל ראוי שתהיה גם היררכיה הגיונית במחאה. את נשק יום הדין, מרי אזרחי – עניין לגיטימי כשלעצמו ברמה העקרונית – מותר להפעיל לא אחרי שבקושי הוגש תזכיר חוק, אלא רק אם יתברר בפועל שצעדים משפטיים לשינוי היחסים בין הרשויות אכן פוגעים בזכויות אזרח בסיסיות.
האחריות למניעת אלימות מוטלת גם על הממשלה. אלימות השלטון יכולה להתבטא באלימות כלכלית, משפטית, נפשית וכיוצא באלה – ומותר לפעול בנחישות נגד כולן. בהקשר הנוכחי, לפנינו בליץ גורף ומאיים של הצעות חוק, הפרת נורמות מנהליות והתבטאויות קשות. בתוך חודשים ספורים אמורה להתחולל רפורמה מקיפה בזירת המשפט, תכתיבים חרדיים שלא היו כמותם נענים מיד, סמכויות חדשות וגורפות ניתנות לשרים קיצוניים, התבטאויות קשות מושמעות נגד לגיטימיות הקהילה הלהט"בית ועוד. כל אלה יוצרים תחושה חריפה של אובדן הקרקע הדמוקרטית.
הניסיון "לתקן" בחודשים ספורים "מהפכה" שגם לדעת מתנגדיה נמשכה שנים רבות הוא מערער כשלעצמו. וממה נפשך: אם תהיו בשלטון לשנים רבות, מדוע עליכם להילחץ? ואם לא תהיו בשלטון, ממילא יבוטלו השינויים תוך זמן קצר.
המשימה השנייה היא הידברות. על בית הלל נאמר שהלכה כמותם משום ש"הקדימו דברי בית שמאי לדבריהם". זה לא רק פרס על התנהגות אצילית, אלא הבנה עמוקה שהקשבה לעמדת היריב יכולה לשכלל ולדייק את עמדתך. זה נכון תמיד, ובוודאי ברפורמה משפטית מקיפה ועמוקה, שנוגעת בכלי היחיד שיש לו יכולת לרסן את השלטון בישראל. לכן חייבת הממשלה לאמץ את הצעתו של בני גנץ להידברות.
זו שעתם הגדולה והקריטית של המתווכים למיניהם – אנשים שיש להם אוזן קשבת בשני המחנות. בראש וראשונה הכוונה לנשיא המדינה, יצחק הרצוג. הוא זה שצריך לקרוא לראשי המחנות להתכנס תחת חסותו לתהליך הידברות, ולהבהיר שאם לא ייענה, יסכן הדבר את עצם יכולתו להמשיך בתפקידו, על כל המשתמע מכך פנימית וחיצונית.
