חודש טבת מתקרב לסיומו, אבל החורף מבושש לבוא. בהיעדר סופות אמיתיות, בכלי התקשורת יש מי שדואגים להמציא סערות מדומות. כמעט בכל פעם מתברר שזו סערה בכוס תה, אבל הרושם כבר נוצר ואפשר לעבור לכותרת המטלטלת הבאה.
למשל, "סערת אבי מעוז": הררי מילים נשפכו על מה שבבדיקה מעמיקה התברר כלא כלום. הוא מונה על תקציב של תוכנית שנויה במחלוקת גם כך, שהבחירה מה לעשות בו נתונה בידי מנהלי בתי הספר. כל מה שיקרה אולי הוא שסגן השר מעוז יכליל בתוכנית עוד כמה אפשרויות לבחירת המנהלים. משהו קרה מאז? מישהו שמע על עמותה חינוכית שנאלצה להתפרק בעקבות המינוי? איפה השתלטות הלהט"בפובים על משרד החינוך שכולם הבטיחו? כלום ומאום.
ומה באשר ל"סערת עליית איתמר בן־גביר להר הבית"? כאן האיומים שנשמעו בכלי התקשורת ניבאו אפוקליפסה של ממש – מלחמה עם חמאס, ניתוק הקשרים עם ירדן ודרדור יחסינו עם המערב, עד כדי צונמי מדיני. ומה בפועל? שקט כמעט מוחלט, למעט כמה גינויים בינלאומיים רפים כדי לצאת ידי חובה, שהועצמו כמובן באותם כלי תקשורת.
את השבוע הזה פתחנו ב"סערת גולדקנופף ועבודות הרכבת בשבת". שר השיכון החדש שיגר מכתב לשרת התחבורה הטרייה: הוא "לא יוכל להשלים" עם קיום עבודות המסילה בשבת. איום ממשי לא היה שם, והנושא בכלל לא נמצא בהסכמים הקואליציוניים. עוד באותו היום הבהירו במשרד התחבורה וברכבת ישראל שאין כל היערכות מיוחדת בעניין העבודות בשבת. בסופו של דבר העניין הסתכם בהודעה על שמירת הסטטוס־קוו – חלק מהעבודות יבוצעו בשעות הלילה, והנוסעים לא יחושו כל שינוי.
משם המשכנו ל"סערה" נוספת בכיכובו של בן־גביר. הפעם הכותרות טענו שהשר לביטחון לאומי הורה להפעיל מכת"זיות ולנקוט יד קשה דווקא כלפי מפגיני השמאל בתל־אביב. מי שהתעלם לרגע מצווחות "קץ הדמוקרטיה" ו"שלטון הפשיזם", גילה שבן־גביר אמר שצריך לתת לכולם להפגין, ושהוא מצפה לשוויון באכיפה בהפגנות שונות. כלומר, אם המשטרה מחליטה לא לאפשר חסימת כבישים ולהפעיל מכת"זיות, ההחלטה הזו צריכה לחול על כל ההפגנות. האם אין זו דרישה מתבקשת ומובנת מאליה?
הייתה גם "סערת ניסיון דריסת מפגיני השמאל בבאר־שבע": הכותרות חגגו את התגשמות איומי השמאל על כך שאנשי הימין יתקפו אותם באלימות, וכלי התקשורת ציטטו בחדווה את בכירי הקואליציה המזועזעים. רק המשטרה הרסה את החגיגות, כשהודיעה שבחקירת האירוע התברר שלא היה ניסיון דריסה.
הרצף הזה אינו מקרי. לסערות הללו יש מטרה מאוד ברורה: הן נועדו לייצר בקרב אזרחי ישראל תפיסה כללית של אי יציבות, שמשהו לא טוב עובר על המדינה שלנו; שהממשלה הבריאה, המתפקדת וה"נכונה" שהייתה לנו עד לפני כמה חודשים התחלפה במשטר קיצוני, מסוכן ובלתי יציב. ייתכן שזה נעשה באופן לא מודע, ופשוט משקף את התחושות השוררות בקרב העובדים בכלי התקשורת, אבל התוצאה זהה.
הבעיה היא שהתרגיל הזה עובד על לא מעט אזרחים. הוא משפיע על מצביעי האופוזיציה, שחשים כך גם בלי קשר לכותרות, אבל גם על רבים מתומכי הממשלה. הם אולי לא מאמינים לכל מילה, ויש להם תשובה טובה לכל כותרת, אבל אווירת הנכאים מחלחלת גם לקרבם.
כלי התקשורת שמרעילים את האווירה לא ממש מצליחים להשפיע על דעתם בכל נושא, אבל הם כן קובעים על מה יחשבו ומה יונח על סדר יומם. וכך, אנשי ימין שואלים את עצמם בשקט בימים האחרונים: "לזה הצבענו? מה יהיה?"
זהו כוחה האמיתי של התקשורת, וזו, אם תרצו, המשמעות העמוקה של המושג "הנדסת תודעה" – היכולת לקבוע על מה תדברו בשיחות הסלון ובוואטסאפ, ואולי אפילו אילו הרהורים יעסיקו אתכם בלילות ויגרמו לכם לנדודי שינה.
