ביטול סעיף הנכד לא יפתור את מצב מאות אלפי העולים מבריה"מ החיים בארץ

בתקופה האחרונה, וביתר שאת סביב הקמת הממשלה הנוכחית, מתקיים עיסוק מוגבר בסוגיה המכונה "ביטול סעיף הנכד" בחוק השבות. אני מבקש להוסיף זווית אחרת לדיון, שטרם פגשתי בה במסגרת השיח בנושא.

ראשית, המונח "סעיף הנכד" מטעה. ליתר דיוק, מדובר ב"סעיף הסב", שהוא סב זכר, סבא ולא סבתא, מצד האב או האם. כלומר, הסעיף רלוונטי אך ורק עבור אדם שיש לו סב יהודי, גבר, מצד האם או האב, או שני סבים יהודים גברים מצד האם והאב, ללא יהודים אחרים במשפחה. בכל מצב אחר – כלומר, אם אחת הסבתות יהודייה, ולא משנה מאיזה צד – הנכד שלה יהיה זכאי עלייה גם על פי המחמירים ביותר. שכן אִם הסבתא היא אֵם האֵם אזי האדם הוא יהודי על פי ההלכה, וגם כאשר הסבתא היא אם האב, עדיין יהיה האדם זכאי עלייה כבנו של יהודי, כיוון שאביו יהודי על פי ההלכה.

האם אדם כזה – יהודי על פי ההלכה או בנו של יהודי – יהיה גם יהודי בזהותו, או לפחות בעל זיקה לזהות יהודית? לא בהכרח. ואכן, רבים מהעולים נטולי זיקה של ממש לזהות יהודית, כולל רבים מאלה שהם יהודים על פי ההלכה. זוהי בעיניי הבעיה המהותית. אגב, גם רבים מאזרחי ישראל היהודים מצויים במצב דומה של זיקה מועטה (בלשון המעטה) לזהות יהודית.

תקנות עזרא הסופר בראשית תקופת בית שני, שבהן נקבע כי אדם שנולד לאם יהודייה ייחשב יהודי, נתנו מענה רלוונטי לאתגרי שיבת ציון, כאשר לא תמיד היה ידוע מי האב אבל בדרך כלל ידעו מי האם, ולמעשה באו להגן על שייכותו היהודית של הילד. התקנות הללו היו רלוונטיות במשך שנות הגולה הארוכות, אך הפכו למאותגרות בידי המציאות כבר בשלהי המאה ה־18, ומאז הן מאותגרות יותר ויותר. ישנם היום רבים מזרע ישראל שאינם יהודים על פי ההלכה, ולהפך – יהודים על פי ההלכה שמנותקים מכל זהות יהודית. ביטול סעיף הסב לא יפתור אפוא את בעיית הזהות היהודית. מה כן עשוי לפתור אותה? להלכה – גיור ידידותי, נגיש ומזמין; ולמעשה – חינוך יהודי מעמיק.

כלואים בזהות מרודדת

במהלך כתיבת עבודת הדוקטורט שלי, שעסקה בתולדות יהודי דרום מזרח בלארוס (גומל, המוכרת גם כהומל, וסביבותיה), החל ב־1917, שנת המהפכות, וכלה בפלישה הגרמנית ביוני 1941, ביקרתי פעמיים בבלארוס. הסיבה המרכזית הייתה איסוף חומר ארכיוני, אולם הייתה זו גם חוויה תרבותית שכללה מפגש עם קרובי המשפחה החיים שם. נולדתי באזור הזה לשני הורים יהודים, הן מצד האם והן מצד האב, שגם שני הוריהם יהודים וכן הלאה, מה שהופך אותי ליהודי מכל הבחינות – יהודי על פי ההלכה, יהודי על פי האנטישמים, ויהודי מבחינת הזהות והתודעה העצמית. אולם לא כך הם כל בני משפחתי הרחבה.

אחיו של אבי נישא לאישה לא יהודייה. ילדיהם, בני הדודים שלי, החולקים איתי את אותו שם משפחה יהודי מובהק, הם יהודים למחצה מבחינה אתנית, וכמובן לא יהודים על פי ההלכה. בת הדודה נישאה ליהודי, הם היגרו לארה"ב ומקיימים שם אורח חיים אמריקאי־חילוני עם זיקה מסוימת ליהדות. בן דודי נותר בבלארוס, ונישא שם לאישה לא יהודייה. הוא נרשם כבלארוסי בלאומיותו, וחי שם חיים חילוניים עם זיקה מסוימת לנצרות האורתודוקסית הפרבוסלבית.

אחותה של סבתי מצד אמי נישאה ללא־יהודי, וילדיה, שהם יהודים למחצה מבחינה אתנית, הם מן הסתם יהודים על פי ההלכה. גם נכדיה, ילדי בנותיה, רבע יהודים מבחינה אתנית, הם יהודים "על מלא" על פי ההלכה, אף שזיקתם לתרבות היהודית שואפת לאפס (חלקם מסתובבים עם צלב על הצוואר וברכב, לא בהכרח בקטע דתי אלא כחלק מנוהג תרבותי מקומי). כל אלה, אחזור ואדגיש, יהודים לחלוטין על פי ההלכה אך לא־יהודים כמעט לחלוטין מבחינת זהותם ותודעתם. כולם זכאים לעלות לארץ כיהודים שלמים וגמורים, גם ללא סעיף הנכד.

יש לומר את האמת: זוהי בעיה מורכבת וסבוכה, החורגת מהשאלה ההלכתית של "מיהו יהודי". שורשיה מצויים בתהליכי עומק שעברו על יהודי בריה"מ במהלך שבעים שנותיה ובייחוד בעשורים הראשונים לקיומה, בצל המהלך הסובייטי לניתוק האוכלוסייה היהודית מדפוסי הזהות וההזדהות היהודיים כפי שהתפתחו באופן היסטורי, תוך השארת מרחב הולך ומצטמצם ליכולת לבטא את הזהות היהודית הלכה למעשה.

המשטר הסובייטי ועושי דברו סגרו למשל בתי כנסת והסבו אותם לבתי חרושת, מועדוני תרבות, מוזיאונים, ספריות, מבני משק וכיוצא בזה; סגרו מוסדות חינוך מסורתיים ויהודיים־לאומיים, תוך השארת זרם חינוך סובייטי ביידיש עד שלהי שנות השלושים, ששימש באופן פרדוקסלי כסוכן האידיאולוגיה של המשטר מזה וכמוקד לשימור ה"יחד" היהודי מזה; אסרו על פעילות ציונית ודה־פקטו על לימוד השפה העברית; צמצמו משמעותית את היכולת לקיים פולחן יהודי, וצמצמו עוד יותר, עד כדי איון, את היכולת להעביר את המסורת מדור לדור באופן מסודר.

נכון שהמשטר הסובייטי לא רדף במיוחד את הדת היהודית, אלא את כל הדתות באשר הן. עם זאת, עקב הנסיבות ההיסטוריות, הזהות היהודית, גם זו הלאומית והלא־דתית, הכילה תמיד זיקה למרכיבים מובהקים השאובים מהמסורת היהודית. ומכיוון שהיסוד הלאומי והיסוד המסורתי שזורים לבל הפרד בזהות היהודית, לא ניתן היה לנתק את היהודים מהצד הדתי בזהותם מבלי לנתקם גם מהמרכיבים המסורתיים בזהותם הלאומית. כך רודדה הזהות היהודית לתודעה עמומה של מוצא אתני משותף, שפעמים רבות נלווה אליו ההיבט של היחס השלילי מצד האוכלוסייה הלא־יהודית (בגלוי) ואף של באי כוחו של המשטר (לרוב לא באופן גלוי).

המשטר הסובייטי כלא אפוא את נתיניו היהודים בין זהות מרודדת מזה ובין אי היכולת להתנתק לחלוטין מזהות זו, עקב קיבוע האתניות במסמכים הסובייטיים באמצעות "הסעיף החמישי", הוא סעיף ה"לאום" הידוע לשמצה. כך הפכו יהודי בריה"מ לנטולי שורשים, או ליתר דיוק מנותקי שורשים. בנסיבות אלו, הדרך הוודאית היחידה להיטמעות מלאה הייתה נישואי תערובת, שכן במקרה כזה צאצאים של נישואים אלו היו רשאים לבחור את רישום סעיף הלאום במסמכיהם. בפועל, גם דרך זו לא תמיד עזרה, שכן גם אדם נולד לאב יהודי ולאם לא־יהודייה עדיין היה נתון פעמים רבות ליחס שלילי מצד החברה הסובבת, גם אם בחר לרשום את לאומיותו בעקבות אימו ולא על פי אביו היהודי.

זהו מצבם של אנשים רבים, שהם יהודים למחצה מבחינה אתנית ולא יהודים על פי ההלכה, שנתקלו בעוינות וניכור מצד הסביבה והרשויות, ובעקבות זאת ראו עצמם מבחינה תודעתית יותר כיהודים מאשר לא־יהודים, ולעיתים גם רשמו עצמם כיהודים. רק בבואם לארץ גילו שכאן, בניגוד לנוהג ולאינטואיציה שחוו בבריה"מ, יהודי הוא רק מי שאימו יהודייה.

הנתק מאיים על כולם

אם ברצוננו למצוא פתרון של ממש לתסבוכת הזו – פתרון ראוי, מכובד ומכבד, שיבטיח המשכיות יהודית ולא ידחה יהודים או צאצאיהם מהעם היהודי – עלינו להכיר היטב את הרקע ההיסטורי למצב השורר כיום. מכאן גם הצורך לייצר דרכי הצטרפות הולמות לעם היהודי, בין אם באמצעות הליך גיור אורתודוקסי מאיר פנים ובין אם בדרך אחרת. אנו ניצבים בפני מצב ייחודי, פרי נסיבות חריגות וקיצוניות, ומצבים רדיקליים דורשים פתרונות יצירתיים ורדיקליים, בבחינת "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶֽךָ".

אם הדבר היה תלוי בי, הייתי מקדם מהלך רדיקלי של הכרזה על כל מי שהוא בחזקת "זרע ישראל", בין מצד אימו ובין מצד אביו, ומבטא מחויבות לעם היהודי ולזהות היהודית – כיהודי למפרע. עם זאת, אני מבין היטב שמהלכים בסדר גודל כזה יש לבצע בזהירות הנדרשת ובשום שכל, בבחינת "סוף מעשה במחשבה תחילה".

בכל מקרה, משהו חייבים לעשות. חייבת להיווצר דינמיקה למען החזרת צאצאי היהודים החיים בארץ לחיק העם היהודי, ולו באופן סמלי. מי שחושב שהמשך הסטגנציה וההתגדרות, או ביטול סעיף הסב בחוק השבות, יש בכוחן לפתור את הבעיות שהזמן וההיסטוריה גרמן – שוגה בהבנת המציאות הריאלית.

ונקודה אחרונה לסיום: מה שבאמת מאיים על ההמשכיות היהודית בארץ אינו כמה מאות אלפי צאצאי יהודים שאינם יהודים על פי ההלכה, אלא הבורות והניכור ההולכים וגדלים של מרבית האוכלוסייה הכללית בכל הנוגע לידע יהודי, טקסטים יהודיים, מסורת העם היהודי ותולדותיו, עד כדי נתק אסוציאטיבי מיסודותיה של התרבות היהודית כפי שהתפתחה באופן היסטורי. נתק זה מזיק לעם היהודי בכל מקום שהוא, אולם זה כבר נושא למאמר נפרד.

ד"ר לאוניד גרשוביץ הוא רכז תנ"ך והיסטוריה בתיכון קציר משגב. עבודת הדוקטורט שלו עוסקת בתולדות יהודי דרום מזרח בלארוס (גומל והמרחב) בין 1917 ל־1941