לאיש הצבא הפרוסי מאבות תורת הלחימה פון קלאוזוביץ יש אמירה ידועה שכל גנרל מתחיל אוהב ולפיה: "מלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". הפילוסוף המודרני מישל פוקו הפך כעבור יותר ממאה שנים את האמירה של המצביא הגרמני כאשר כאשר טען (ברוח משנתו הפוליטית של תומס הובס / 'הלויתן') כי המצב הבסיסי וטבע הדברים הוא מציאות של מלחמה. כלומר זהו מצב היסוד החברתי המושתת על מאבק ותחרות על כוח בין בני אדם. לאחר מכן באים כל האמצעים והתחבולות לסוגיהם (מדיניות) המשרתים את המלחמה.
ברוח זו צריך להבין כי הוויכוח הניטש כעת על 'רפורמת לוין' או 'מהפיכת לוין' ברשות השופטת רחוק מלשקף אידיאליזציה של ערכים נשגבים. נכונה היא העובדה שמושגי הדמוקרטיה, עצמאות הרשויות, המשילות וכו' נזרקים לאוויר ומניעים את רוח הקרב של הצדדים בזירה הציבורית והתקשורתית כאשר שני הצדדים הנאבקים טוענים לבלעדיות על ערכי הדמוקרטיה. אבל כל אלה הם בבחינת מושגים ערכיים והגדרות מצוחצחות הטוענים את המאבק בסוג של דימויים אידיאליים. זאת, בשעה שבשורה התחתונה מדובר אך ורק במאבק כוחות פוליטי קר ומחושב, ובשדה קרב פוליטי ששני הצדדים הנאבקים משתמשים בטיעונים מעולמות תוכן מאד סינטטיים ובמערכת מושגים לכאורה ערכית כדי לגייס, להניע, לעודד ולדרבן את הדיביזיות האנושיות שיעמדו מאחוריהם במלחמה הזו.
מאחורי אותה שיטת גיוס שעושה למשל שימוש במושגי היסוד של המהפכה הצרפתית נוסח הקריאות לחופש, חירות שפוליטיקאים ואנשי ציבור מוציאים מטעמן אנשים למחאות במרכז תל אביב, או מגייסים לצידם את מצדדי הרפורמות מונח מצב הקבע/טבע של מלחמה על כוח. הרבה לפני מאבק על דמוקרטיה או סוג של ערך מופשט אחר.
אם מנתחים את הסיטואציה דרך הפרדיגמה הזו המניחה מצב של מלחמה פוליטית הרבה לפני המלחמה הערכית, אז די ברור שמה שמוגדר כ"המהפכה המשפטית" של אהרון ברק מתחילת שנות התשעים הייתה גם היא סוג של מהפיכה פוליטית קודם שהייתה מהפיכה ערכית-משפטית. היא הייתה שיאו של תהליך במסגרתו הצליחה לכאורה האליטה המפ"איניקית להשתלט מחדש על מרכז הכובד של הפוליטיקה הישראלית. מפלגת העבודה של רבין ניצחה את הבחירות של 1992, השלום עם השכנים מבחוץ ומבית כבר נצנץ בפתח והתחושה הייתה של "קץ ההיסטוריה" והחזרת האיזון למערכת הפוליטית חברתית שלכאורה התערערה בעקבות המהפך של הליכוד בשנת 1977.
"המהפכה" של אהרון ברק לא היתה רק מהלך ערכי אלא צעד במסגרת תנועה פוליטית שנועדה לבצר לאורך זמן את שליטת האליטה המזוהה עם מפלגת העבודה, ולספק לה אדנים ונקודות אחיזה אסטרטגיות במערכת אשר יבטיחו את הדומיננטיות הפוליטית שלה גם במצב שבו האגף הציבורי-מפלגתי שלה המשחק את משחק הבחירות ועל המגרש של הרשות המחוקקת המבטאת את רצון הציבור ימעד מתישהו ויינגף מול האגף הפוליטי המתחרה המיוצג בידי הליכוד. באופן זה, גם ללא דריסת רוב בכנסת וניהול הממשלה תוכל האליטה המפא"יניקית להמשיך ולעצב סדר יום ציבורי ממקומות אחרים כמו הרשות השופטת.
וכך אמנם היה. המערכת המשפטית נכנסה בימי הסגריר שלאחר שלטון רבין לתפקיד שהועידה לעצמה. היא הבטיחה בעקיפין את דריסת הרגל הפוליטית של האליטה ההגמונית שהפסידה פעם נוספת את השלטון לליכוד של נתניהו אבל המשיכה לשמר את מוקדי העוצמה שלה פחות בשדה של הרשות המחוקקת, ויותר באותם מוקדי כוח מקבילים כמו בית המשפט העליון, התקשורת ועוד. תהליך הלמידה של האליטה הליכודית היה איטי אבל מכאיב. זה לקח לה יותר מעשור להבין את המהלך המתוחכם של האליטה המתחרה ובעיקר את משמעויותיה.
משפט נתניהו
חקירותיו של נתניהו ומשפטו היו קו פרשת מים באותו תהליך של למידה. כאן התחדדה ההבנה לגבי המהלך האסטרטגי של היריבים וההכרה כי מערכת המשפט הייתה שותפה סמויה למהלך טיהור פוליטי שתכליתו סילוק ראש ממשלה מכהן. נפילת האסימון ואותה הבנה לגבי קיומו של משחק כוחות פוליטי המהונדס ומתווך דרך פרשנות של מאבק ערכי לכאורה הולידה את תגובת הנגד. אבל זו לא יכלה הייתה להגיע אילולא החרם הפוליטי על נתניהו. בעשור האחרון נמנע נתניהו מפגיעה כלשהי בבית המשפט גם מתוך כך שנוטרל באופן חלקי על ידי שותפיו הפוליטיים. בבחירות האחרונות גרף נתניהו את הקופה הפוליטית כולה וממשלת הימין על מלא סיפקה את התשתית הפוליטית לתגובת הנגד של האליטה הליכודית בזו המפא"יניקית.
זה היה הרקע והאות להסתערות הנוכחית על מוקדי העוצמה של האליטה המתחרה ברשות השופטת וספציפית למהלך של לוין שנועד לפרק את היריבים מאחד מכלי הנשק שהעניקו לה נציגי הרשות השופטת, בעיקר בדמות בית המשפט העליון שנתפס כליבה הפועם של המערכת המשפטית-פוליטית. בהיבט הזה, כאשר טוענים תומכי הרפורמה כי המהלך נועד להחזיר את "האיזונים" הם מדייקים, גם אם באופן חלקי. החלקיות נובעת מכך שהנושא הערכי דמוקרטי זר למהלך שכולו מכוון להתמודד עם התמיכה שהעניק בית המשפט לאליטה המתחרה ולהשיב את הסדר למציאות טרום שנות התשעים והאקטיביזם השיפוטי שטשטש בין המשפט לפוליטיקה.
על כן זעקות השבר הנוכחיות של המחנה הפוליטי המפסיד, המגייס כמובן את האב המכונן אהרון ברק לגונן על החצר הביזנטית, ובמקביל – צעקות הקרב הנחושות של המחנה המנצח, נובעות מאותו מקום: המקום של המאבק הפוליטי ומאבק הכוחות. זה הדבר המצער: הרשות השופטת הפכה לעוד פלטפורמה ועוד מסגרת שדרכה ובאמצעותה מתנהלת המלחמה החברתית – פוליטית בישראל בין שתי האליטות המתחרות. האחת, שתקעה שם יתד חזק בשנות התשעים נוכח הבנתה את המקום שהולך לתפוס המשפט בתוך הזירה הפוליטית והשנייה שמנסה להשיב אהבות נושנות, במשמעות של יצירת הפיכות במצב עד כדי עיגון שליטתה שלה במערכת.
ההוכחה הניצחת לכך היא העובדה שהרפורמה ממוקדת במעמד בית המשפט העליון. זהו המרחב שמשפיע פוטנציאלית על היחסים עם הרשות המבצעת והמחוקקת. אבל אין לבית המשפט העליון בייחוד בתפקידו כבג"צ אלא נגיעה מצמצמת מאד לנושאים שמבחינת הציבור הם קריטיים לתפקוד הרשות השופטת כמו עומס התיקים בבית המשפט, איכות השופטים והפרקליטים וכמובן דורסנות הפרקליטות וגורמי החקירה הפועלים בצמידות לה.
זו הסיבה שאין כאן בפולמוס הנוכחי שום עניין מהותי הנוגע למהות הדמוקרטיה או לאינטרס הציבורי הישיר. אין כאן שום מהות ערכית אמיתית. זו מלחמה פוליטית נטו שמלווה בהרבה כוח ובהמון דימויים מופרכים, כמו גם במעט מהלכים שבאמת נועדו לשרת את הציבור שהוא הוא הצרכן העיקרי של מערכת המשפט הזקוקה לרפורמות עמוקות גם מחוץ לנעשה בבג"צ.
