רוב האנשים יעדיפו מצב שבו לא הרוויחו מאה שקלים, על פני הפסד של מאה שקלים. אף שהתוצאה הסופית היא מינוס מאה שקלים, אנשים סולדים מהפסד הרבה יותר ממה שהם מעדיפים רווח. פסיכולוגית, כשאדם מפסיד כסף שהוא תופס כ"שלו", זה כואב יותר מרווח פוטנציאלי שאין לו שייכות מובהקת אליו. על זה כבר אמרו חז"ל כי "אדם רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חברו".
לפעמים מדיניות ממשלתית מגלה את התופעה הזאת בדרך הקשה. השבוע זה היה סביב דרישה של רשות המיסים מבעלי עסקים ועצמאים שקיבלו מהמדינה מענקי קורונה. בדיעבד התברר שחלקם לא חוו הפסדים גדולים כפי שהיה נראה מלכתחילה, וחלקם התבקשו להשיב את המענקים הללו. אבל אז גילתה המדינה שלחלק הטבות זה קל, ולבטל אותן – קשה. גם אם אנשים קיבלו כספים בלי הצדקה, ברגע שהם קיבלו אותם – הם ראו אותם כשלהם, הם לא שמרו אותם בצד, והבקשה של רשות המיסים להחזיר את המענקים נתפסת עכשיו כאכזריות.
בשיאו של משבר הקורונה הזעקה של עצמאים שחוו הפסדים גדולים וחוסר יציבות, מצאה הד ציבורי ואוזן קשבת אצל פוליטיקאים רבים, ואלו דרשו לתת להם סיוע. רשות המיסים ביקשה אז לתת מענקים על בסיס דיווחי מע"מ שיבדקו עמידה בתנאי זכאות – ירידה של 40% מההכנסות. באולפנים ובעיתונים ביקרו חדשות לבקרים את העיכובים במתן הסיוע ודרשו זריזות, וחברי הכנסת שלנו התעקשו שהמענקים יינתנו בלי בדיקה וחקירה. עכשיו הם מתנגדים לדרישת רשות המיסים להשיב את הכספים, ומתנגדים לעיקולים שהוטלו על מי שלא החזיר אותם. מי שצעק אז שצריך לעזור לעצמאים מהר־מהר כי אי אפשר לחכות ולבדוק ואנשים קורסים, צועק עכשיו שאי אפשר פשוט לדרוש מהם את הכסף בחזרה וצריך לעשות את זה לאט־לאט ולבדוק היטב־היטב מי זכאי למענקים.
לא רק עם מענקי הקורונה. זה קורה כמעט עם כל הטבה שהמדינה נותנת: קצבאות, מענקים, דיור ציבורי, הנחות וסבסודים. ברגע שאדם מקבל מהמדינה קצבה הוא רואה את עצמו כזכאי לה ויתמרמר אם המדינה תחליט לבטל אותה, אף שאיש לא הבטיח לו שהיא תישאר לנצח. רק לאחרונה ראינו את שר האוצר מאריך את סבסוד הצהרונים, הטבה שניתנה באופן חד־פעמי על בסיס הכנסות גבוהות מהצפוי של המדינה, רק כי אנשים כבר התרגלו לקבל אותה.
הגישה הזו מורגשת אפילו אם התברר שחלוקת ההטבה פועלת בניגוד למטרתה הראשונית, כמו קצבאות שנועדו לסייע לעניים אבל בפועל כולאות אותם במלכודות עוני. כך קרה כשבראשית שנות האלפיים קוצצו קצבאות ילדים וקצבאות הבטחת הכנסה, ואישה אחת בשם ויקי קנפו התחילה לצעוד לירושלים. כך קורה כשהמדינה נותנת הטבה בדמות דירה מהדיור הציבורי, מי שמתגורר בה רואה עצמו כבעלים שלה, ואף "מוריש" אותה לילדיו, ולך תוציא אותו ממנה גם אם מצבו השתנה ויש אחרים שזקוקים לה הרבה יותר ממנו.
קל מאוד לחלק הטבות, הרבה יותר קשה לבטל אותן. באופן עקרוני עדיף בהרבה לא לתת מלכתחילה מאשר לתת ואז לדרוש בחזרה או לבטל, וכדאי שחברינו בכנסת יזכרו זאת בפעם הבאה שהם מתעקשים על סיוע מהיר.
