לאחרונה פורסמה הצעתו של שר המשפטים לוין, כחלק מן הרפורמה למערכת המשפט, שעניינה שינוי בהגדרת תפקיד היועמ"שים. על פי ההצעה, תפקיד היועמ"ש ישתנה, ומעתה תפקידו יהיה לייעץ, משרתו תוגדר משרת אמון, עצותיו לא יחייבו את השר, ולכן הוא לא יוכל להטיל וטו על החלטה שמקדם השר אף אם הוא סבור שקיימת בעיה משפטית בהחלטה. הצעה זו נועדה כדי לאפשר לממשלה למשול כפי הבנתה, ללא צורך בקבלת אישור מוקדם לעמדותיה מגורם שיפוטי חיצוני לה.
בהקשר זה כדאי ללמוד דבר או שניים מן המסורת המשפטית היהודית, שתוכל ללמד אותנו מדוע הצעה זו שגויה ואף בלתי-ראויה. דווקא המעוניינים בחיזוק אופייה היהודי של מדינת ישראל מגישים הצעה הפועלת בכיוון ההפוך בדיוק.
פוסקי המשפט העברי עמדו על קיומו של חשש מתמיד כי החלטות של מנהיגות הקהילה היהודית עלולות לעמוד בניגוד לחוק או בניגוד לטובת הכלל. כדי למנוע זאת מראש, הם הציבו דרישה משפטית כי תוקפן של החלטות מנהיגי הקהל יותנה בכך שתקבלנה אישור מוקדם של גורם משפטי רגולטורי, "אדם חשוב" כלשונו של המשפט העברי, שיוודא כי ההחלטות תואמות את דרישות החוק והן אכן לטובת הכלל. כך למשל פסק רבנו אשר (המאה הי"ג-י"ד, אשכנז-ספרד): "ואפילו כל בני העיר לא כל כמינייהו [=אין בכוחם] להתנות אם לא מדעת אדם חשוב" (פסקי הרא"ש, בבא בתרא א, לג)בעקבותיו פוסקים חשובים אחרים.
לצורך באישורו של "אדם חשוב" הועלו מספר טעמים, העיקריים שבהם הם כדי לוודא שהתקנה שהקהילה מבקשת לקבוע לא סותרת את החוק, ואינה פוגעת באופן לא ראוי באינטרסים של קבוצות בתוך הקהילה. וכלשון רבי יום טוב בן אברהם אשבילי (הריטב"א, המאה הי"ג-י"ד, ספרד): "כדי שיראה שיעשו כראוי ושאין בו הפסד לבני העיר" (חידושי הריטב"א, בבא בתרא ט, א ד"ה 'הנהו').
ההיסטוריה היהודית מלמדת על מקרים חוזרים ונשנים של קהילות שביקשו להשתחרר מדרישה זו, כלומר למשול באופן חופשי ללא רגולטור משפטי שיבחן את חוקיות החלטותיהן. פוסקי ההלכה עשו כל שביכולתם כדי להכפיף את מנהיגות הקהל לצורך בבדיקת חוקיות תקנותיהם. כך למשל כתב רבי לוי בן חביב (המאה הט"ו, ירושלים) לאחת הקהילות: "וקודם כל דבר ראינו להודיעכם, שראוי לכם להשתדל בכל התקנות וההסכמות כלליות שתתקנו לענין תיקון הקהלות, שיסכים עמכם החכם השלם הר' בנימין, כי בלא הסכמתו כמעט נאמר שאינם כלל" (שו"ת מהרלב"ח, סימן צט).
מיהו אותו "אדם חשוב" שאישורו נדרש לתקנות הקהילה? בעולמה של הקהילה היהודית בימי הביניים אך היה זה טבעי שהגוף הרגולטורי יהיה הסמכות הרבנות המקומית, שהיא דמות המכירה את דרישות החוק על בוריין וכן בלתי תלויה במנהיגות הקהילה ולכן בכוחה לבדוק את צדקת החלטותיה.
למותר לציין כי במדינת ישראל, שהיא אינה מדינת הלכה, החלטות הממשלה לא מובאות לאישורם של הרבנים הראשיים. השאלה שמדינת ישראל צריכה לשאול עצמה היא מהו היישום לדרישת "אדם חשוב", לפי הפרשנות הישראלית. "האדם החשוב", באינטרפרטציה הישראלית, צריך לענות על כמה קריטריונים: עליו להכיר היטב את המצב המשפטי כדי לוודא את חוקיות החלטות השרים; עליו להיות עצמאי ובלתי-תלוי בממשלה; ועליו להיות בעל ראיה רחבה של מכלול צרכי החברה הישראלית כדי לוודא שאין פגיעה בלתי-ראויה באינטרסים של קבוצות בתוך החברה הישראלית. ניתן לחשוב על אופנים שונים ליישומה של דרישה זו. דומה, כי הצבת יועצים משפטיים בלתי תלויים, המלווים את משרדי הממשלה בהחלטותיהם, היא אפשרות ראויה ביותר לגילום ישראלי מודרני של הדרישה ההלכתית עתיקת היומין להתניית החלטות הקהילה בקבלת אישורו של "אדם חשוב".
רפורמת לוין, המבקשת להקנות לממשלה משילות מקסימלית ללא צורך בקבלת אישור של הייעוץ המשפטי, פועלת בדיוק בכיוון הפוך לזה. היא מבקשת לשחרר את הממשלה לעשות כרצונה, חשש שהדיר שינה מעיני חכמי המשפט העברי לדורותיהם, שפעלו כדי לוודא את חוקיות החלטות ההנהגה והיותן רתומות לטובת הכלל. על כך מן הראוי לקרוא את דברי הביקורת של רבי יואל סירקיס, שנכתבו לקהילה שביקשה להשתחרר מדרישה הלכתית זו: "מי התיר לכם להחרים על הכלל כולו בלי הסכמת גדולי החכמים?! ואף על פי שאתם נבררים ונשלחים מכל הקהילות שבמלכות, מכל מקום אפשר שאין ממש כמעט בכל מה שהחרמתם"(שו"ת הב"ח החדשות, סימן מג).
הותרת היועצים המשפטיים כגופים המלווים את פעילות משרדי הממשלה ומוודאים את חוקיות החלטותיה, היא הדרך הראויה שבה מדינת ישראל תהווה חוליית המשך למסורת המשפטית היהודית עתיקת-היומין, ובכך תיתן ביטוי ראוי לרעיון המדינה היהודית והדמוקרטית.
