כחלק מן הקורס שאני מלמד באוניברסיטת אריאל על תולדות הר הבית, קיימתי השבוע סיור בהר. תיאמתי עם המשטרה את הגעתי, אך בפועל הצטרף אליי לסיור רק סטודנט אחד, לא דתי, שזו לו הפעם הראשונה בהר.
מכיוון שהיינו רק שניים, לא יידעתי את השוטר בכניסה שאנחנו מהאוניברסיטה, והוא צירף אותנו לקבוצת יהודים שומרי מצוות שעלתה כמה דקות לפנינו. תוך כדי הליכה ניסיתי להסביר מעט לסטודנט על מה שאנו רואים, אבל השוטרים הפריעו וכל הזמן האיצו בנו להתקדם. הסטודנט, שלא היה רגיל להתנהלות הזו, נפגע קשות והתלונן בפני השוטרים שהם מפריעים לו ללמוד על ההר.
הדבר יצר רק עוד ועוד התעמרות מצד השוטרים, לאורך כל הדרך. כשפנינו לקצין התורן הוא הסביר לנו פנים, אבל טען שמכיוון שאנחנו בקבוצה המסומנת כ"יהודים", אנחנו חייבים לרוץ יחד עם כולם ללא אפשרות להסברים מינימליים על מה שקיים בהר. הסטודנט יצא בהלם, מלווה בתחושת השפלה קשה.
השוטרים שהאיצו בנו, צעקו עלינו והשפילו אותנו רק חצי שעה קודם לכן, הניחו לנו כעת להסתובב באין מפריע
לא אמרנו נואש, שבנו חזרה לשער הלל (המוגרבים), והסברתי לשוטר הסף שאנחנו מהאוניברסיטה ואף תיאמנו את הגעתנו מראש. חבשתי לראשי את כובעו של הסטודנט וביקשתי שייתן לנו להיכנס שוב, הפעם כתיירים.
השוטר קיבל אישור לכך מהקצין הממונה, ולאחר שווידא שאין לנו "סממנים יהודיים" נכנסנו שוב להר, ללא כל ליווי וללא הפרעה. השוטרים שהאיצו בנו, צעקו עלינו והשפילו אותנו רק חצי שעה קודם לכן הניחו לנו כעת להסתובב באין מפריע. למדנו על בשרנו עד כמה רחוקה, כרחוק שמיים מארץ, חווייתו המפוקפקת של יהודי שומר מצוות בהר מזו של כל אדם אחר.
אזכיר גם את אקורד הסיום של ביקורנו. כשהגענו לכניסה לשער הרחמים פנה אחד מאנשי הווקף לחברו והצביע עלינו: "ראה, אלה שהולכים פה לבד הם מתנחלים". למזלנו, הסטודנט – דובר ערבית שוטפת – לא נותר חייב והחל נוזף בהם על שהם אינם מכבדים אותנו וקוראים לנו "מתנחלים".
הוא ציטט באוזניהם פסוק מהקוראן העוסק ביחס המכבד שיש להעניק לכל אדם. איש הווקף התנצל בפניו, וניסה להסביר שחשב שאנחנו מתנחלים כי ראה אותנו מסתובבים לפני חצי שעה כשכיפה לראשי. הוא הסביר שהמתנחלים שעולים להר "עושים הרבה בעיות", ולכן התבטא כך. לאחר דין ודברים עם הווקף הגיעו שוב שוטרים וליוו אותנו החוצה.
ההפרדה הברורה בין "מתנחלים", כלומר יהודים דתיים, ובין ישראלים חילונים ותיירים, אינה המצאה של המשטרה אלא כניעה מפורשת לתכתיב הווקף. בדיעבד, אמרתי לתלמידי הצעיר, הוא זכה ללמוד לא רק על ההיסטוריה של הר הבית אלא גם על ההווה ההזוי.
במסגרת תחומי העיסוק שלי הזדמן לי להתוודע ליחס הניתן לקבוצות של יהודים שומרי מצוות בירדן, וההקבלה זועקת. לישראלי אין שום בעיה לטייל בירדן וגם לא ברבת־עמון, אלא שצריך לעמוד בתנאי המקום. ראשית, התיירות בירדן מתנהלת רק בקבוצות שבראשן (מלבד מדריך ישראלי) מדריך ירדני הדואג גם לשוטר ירדני מלווה. שנית, לא מתאפשרת כניסה עם סממנים יהודיים או ישראליים מובהקים. העיקרון הוא לא "לצעוק" באמצעות החזות החיצונית שאני יהודי וישראלי. כך, למשל, הירדנים אינם מתירים לבישת חולצות או הכנסת תיקים בעלי כיתוב עברי או סמלים ישראליים בולטים. מטיילים בעלי חזות חרדית מתבקשים להחליף את המגבעת בכובע מצחייה ולהכניס את הפאות מתחת לכובע. גם להכניס תפילין לירדן לא פשוט בכלל. תחושת הלב אומרת שקיים קשר הדוק בין הירדנים שאינם מאפשרים הכנסת "סממנים יהודיים" למדינתם, ובין הווקף הירדני שאיננו מאפשר הפגנת "סממנים יהודיים" בהר הבית.
חשוב לי לציין שאין לי טענות כלפי השוטר בכניסה, שנהג עמנו בהגינות. כשבאנו לעלות בשנית להר הוא הצטער שלא אמרתי לו מלכתחילה שאנחנו בסיור מטעם האוניברסיטה. כך, אמר, הייתה נמנעת מאיתנו האי נעימות בעלייה הראשונה.
מצד שני, אולי זהו שורש ההזיה: התובנה שכדי לזכות באתר הזה ליחס שאיננו מזלזל, אדנותי ועויין, כל שנדרש הוא להסיר את הכיפה.
