השנה נתבקשתי ללמד קורס מסוים באנגלית לתלמידי חו"ל באוניברסיטת בר־אילן, ונעניתי בחיוב: עליתי לישראל לפני כמה עשורים מארה"ב, כך שהשפה לא היוותה מכשול. כיוון שלא נרשמו מספיק חו"לניקים, הוצע לי להציל את המצב באמצעות פתיחת הקורס גם לסטודנטים ישראלים. כך נחשפתי להנחיה החדשה של המועצה להשכלה גבוהה, המחייבת כל סטודנט ללמוד כמה קורסים באנגלית. היות שהתנגדותי הנחרצת למהלך עשויה לפגוע בפרנסתי, כולי תקווה שתאמינו שהיא באה ממקום אמיתי וטהור.
על פניו מדובר ברעיון ראוי. כמרצה לערבית ולפרסית, שתמיד דגל בגישה פעילה ללימוד שפות, מי כמוני מעריך את הצורך לזרוק סטודנטים לתוך זירה שבה הם נאלצים להקשיב, לדון, לקרוא ואף לכתוב בשפה זרה. זהו אתגר בריא עבור מערכת שנעשתה פחות ופחות תובענית בעשורים האחרונים, וכל שפה נוספת שאדם מכניס לאמתחתו מותחת את תאי מוחו ומרחיבה את אופקיו לאין ערוך. הבעיה שלי היא בשפה שנבחרה.
הסגידה – אין מילה אחרת – לאנגלית כ"שפה הבינלאומית", ש"אי אפשר בלעדיה", מושרשת כה עמוק בתודעתנו, עד כי המעז לערער עליה עשוי להיתפס כהוזה שירד מן הפסים. בכל זאת אנסה, בהיותי משוכנע שהעניין בנפשנו.
העלאת האנגלית על נס כאמצעִי־התקשורת בה"א הידיעה, שכולנו חייבים לדעת על בוריה כדי להצליח, הינה לפני הכול נבואה המגשימה את עצמה. הרי שפה אינה הופכת ל"לינגואה פרנקה" – אמצעי תקשורת בינלאומי – אלא דרך אימוצה ככזאת על ידי עמים רבים, לעיתים קרובות תוך ויתור הולך וגובר על עצמאותם הלשונית והתרבותית (חִשבו על יוונית בעת העתיקה או על צרפתית בעת החדשה). ככל שיותר ויותר מדינות וחברות מסכימות לסגת מחלום הייחודיות הלאומית שלהן לטובת האנגלית – על בסיס האשליה שרק כך ניתן להשתתף במערכת הכלכלית והמחשבתית הכלל־עולמית (קרי, המערבית־אמריקאית) – אזי יותר ויותר מדינות וחברות נאלצות לעשות כן, וחוזר חלילה, כמו מניה בבורסה.
אילו כמה עמים אמיצים היו מסרבים לרכוש את "מניית" האנגלית, כלומר, קמים ומתנגדים למחיקה ההדרגתית של שפתם ותרבותם, ייתכן שמדינות אחרות היו מצטרפות למגמה זו וקרנה של האנגלית הייתה יורדת (מי שחושב שהתפתחות כזו היא בלתי אפשרית, מתבקש שוב לעיין ערך היוונית והצרפתית). במילים אחרות, ההחלטה בידינו. למרבה הצער, החברה הישראלית החליטה בינתיים שלא לקום ולהתנגד, אלא לרדת על הברכיים ולהיכנע.
אולם מדיניות הכניעה בפני מבול האנגלית השוטף את החברה הישראלית, מוטעית מיסודה מסיבה מיידית ומעשית יותר. טכנולוגיית ה"תרגום בו־בזמן" מתקדמת ומשתפרת בקצב כה מסחרר, עד כי תוך זמן קצר כל שפה בעולם (והאנגלית בראשן) תתורגם באופן מיידי וללא טעויות משמעותיות לכל שפה אחרת, כולל בתחומי הדיבור, הקריאה והכתיבה. גם אם פה ושם יישארו ניואנסים שהמחשב מפספס, יידרשו הרי שנים של השקעה מאומצת כדי שהתלמיד הישראלי הממוצע יגיע לרמה שבה הוא עצמו ישים לב לניואנסים אלה, שנים שבהן היה יכול – במקום להיאבק מאבק סיזיפי עם הדקדוק, האיות ואוצר המילים האנגלי – להיחשף לאלפי ורבבות עמודים של מקורות משניים וראשוניים, שתורגמו ברמה משביעת רצון לשפת אימו.
במילים אחרות, קרֵבים הימים שבהם גם אחרי שנים של הכנה, הלומד החרוץ ביותר של אנגלית כשפה זרה יעשה יותר טעויות בהבנת הנקרא מהמחשב, ושהמשא ומתן בין איש עסקים סיני ועמיתו הישראלי יסבול מפחות אי־הבנות כתוצאה מתרגום על ידי תוכנה, ממה שהיה סובל בעקבות רמת האנגלית של שני הצדדים לשיחה, גבוהה ככל שתהיה.
בעתיד הקרוב כבר לא יהיה צורך לכתוב מאמרים או ספרים (או הצעות, הזמנות, הודעות וחשבונות) באנגלית. בעקבות זאת לא רק שהרמה הספרותית של יצירות אקדמיות תעלה פלאות – כל אחד כותב יפה יותר בשפת אימו – אלא שעיכוב המחקר והקידום והוצאות העתק על תרגום ועריכה הכרוכים בצורך לפרסם ב"שפה הבינלאומית", יהפכו לנחלת העבר. כל חוקר יכתוב בשפתו הוא, ופרי עטו יתורגם מיידית לשלל לשונות החלד. פירושו של דבר, בין היתר, שנוכל סוף סוף לשים קץ לתופעה מעוררת הקבס שבמסגרתה מרצי ישראל מעשירים במחקריהם את הידע של תלמידי ברקלי, פרינסטון ושיקגו, במקום את הידע של תלמידי תל־אביב, בר־אילן והעברית.
דחיפת האנגלית כעת במוסדות חינוכיים ישראליים איננה אפוא מעשה מתקדם, אלא מעשה שמרני ומאובן המנוגד בתכלית הניגוד לקדמה. מדובר בגישה שאבד עליה הכלח. עברית היא שפת העתיד שלנו.
בין התבלטות להתבטלות
תוצאות העיוורון בעניין זה הרות אסון, כיוון שלא מדובר רק בכמה קורסים בודדים באוניברסיטה. צעירי ציון בדור הנוכחי מוקפים מכל צד על ידי תוכן אמריקני באנגלית, החל מהסדרות שהם רואים, הטיקטוק במכשיר הנייד שלהם, שלטי החנויות וסיסמאות השיווק על טהרת האנגלית, כל הלועזית המיותרת שבה אנו מכערים את העברית שלנו, ויותר מכול: המוזיקה הלועזית שבוקעת מכמעט כל רמקול במדינה (זִכרו את אמרתו של המהפכן האירי דניאל או'קונל: "אם תתנו לי לכתוב את השירים של אומה, לא אכפת לי מי כותב את חוקיה"). תרבות חו"ל משתלטת על הנוער הישראלי באלף ואחת דרכים, ומוחקת מנשמתם כל זיקה וקשר לארץ הזאת: הם חיים בחו"ל. חלום העצמאות הלשונית־תרבותית של עם ישראל בארץ ישראל – שהוא הוא החלום הציוני בהתגלמותו – יורד לתהום הנשייה במשמרת שלנו.
שלא תבינו אותי לא נכון: אני לא דוגל בהתבדלות לאומית. להיחשף לתרבותם של אחרים, לקבל ממנה העשרה ואף השראה? מעולה! אבל אחד העם הבחין בין שני סוגים של חיקוי: "חיקוי של התבלטות" – הנטייה הטבעית של יחידים וקבוצות לאמץ באופן חלקי את דרכיהם של אחרים כדי לפתח ולהבליט את אישיותם וייחודיותם הם – לעומת "חיקוי של התבטלות", שהוא למרבה הצער מה שמתרחש בחברה הישראלית בימינו. וזִכרו: מבלי שנשמר ונפתח את המרכיבים שמייחדים אותנו, גם לא יהיה לנו מה לתרום מצדנו ל"פסיפס התרבותי הבינלאומי". בלי ייחודיות אין מקוריות.
רבים ילעגו אולי למה שמצטייר בעיניהם כתפיסת עולם תמימה וארכאית (אף שדווקא ניסיתי להיות מעשי ו"עתידני"); יהיו שיאמרו: "הנה הדוס הזה מבר־אילן דוחף את לשון הקוידש" (אף שכולנו זוכרים איזה מחנה קידם בכל כוחו את החייאת העברית); ויהיו גם אנשים "מציאותיים" ו"מעשיים" המאמינים שחברות הזנק ("סטארטאפ") הן הציונות של ימינו, ושגורמים "רכים" כמו תרבות, מורשת, שפה, לאומיות וכדומה אינם חשובים; ויש גם מי שכבר מגדירים את עצמם "בתר־ציונים", ומתנשאים מעל כל ה"ילידיות" (nativism) הזו.
עם זאת, אני משוכנע שרבים מכם לא משתייכים לאף אחת מהקבוצות הנ"ל, ושאתם חרדים למדינה שמאבדת את דרכה ואת זהותה. אליכם אני פונה: הָציפו את המל"ג בדרישות לבטל "רפורמה" מיותרת ומסוכנת זו – שהיא רק יריית הפתיחה של מגמה שתהפוך יותר ויותר רחבה ובולענית אם לא נגדע אותה באיבה (הרי פקולטות שלמות כבר מלמדות באנגלית, מכון ויצמן כולו נכנע מזמן, ואפילו האוניברסיטה העברית הכריזה על כוונתה להעביר את שפת ההוראה שלה לאנגלית).
הבה נחזור למשימתנו האמיתית: לעצב דור חדש של ישראלים משכילים המומחים בתחומיהם, אך לא פחות מכך – גאים בשפתם, בתרבותם, במורשתם ובזהות הלאומית שלהם. יותר ממאה שנה לאחר "מלחמות הלשון", חבל שעדיין צריך לדרוש: עברים – לִמדו בעברית!
