נראה שהרפורמה המשפטית של השר לוין הפתיעה בעומקה ובהיקפה הן את מי שתבע רפורמה כזו במשך שנים והן את תומכי בית המשפט העליון האדוקים ביותר. המשימה שעומדת כרגע בפני הממשלה היא להוציא לפועל את הרפורמה באופן שיתקן את מגרעות השיטה הקיימת, אך לעשות זאת בהסכמה ציבורית רחבה ככל האפשר.
הכוונה ב"הסכמה ציבורית" איננה דווקא להסכמתן של האליטות התקשורתיות, האקדמיות, הבירוקרטיות והמשפטיות- שהרי כל מהותה של הרפורמה היא בהשבת הכוח לעם. הכוונה היא להסכמתו של הציבור עצמו, ובהקשר זה חשוב לזכור שני נתונים חשובים:
הראשון הוא שמפלגות הקואליציה קיבלו 48.38% מכלל הקולות בבחירות האחרונות; ובעוד העובדה שקולות אלו התרגמו ל-64 מושבים בכנסת מאפשרת לקואליציה להעביר חוקים בקלות יחסית, הרי הטענה שהקואליציה מייצגת את כל העם, או אפילו את רובו, איננה נכונה.
הנתון השני הוא שסקרים הראו שדעת הציבור חצויה בכל הנוגע לרפורמה של לוין, ולא קיים קונצנזוס ציבורי רחב. סקר שנערך על ידי דיירקט פולס – מכון שלא ניתן להאשימו בהטיה שמאלה – מגלה כי בעוד חלק מהרפורמות זוכות לרוב בציבור, הרי שאחרות לא.
שני נתונים אלו מבהירים כי גם אם מבחינה חוקית ניתן להעביר את הרפורמות בצורתן הנוכחית, הרי שהמחנה שדוגל בריבונות העם זקוק להרחבת הלגיטימציה הציבורית של הרפורמות על מנת להיות נאמן לערכיו. הרחבת הלגיטימציה הציבורית הזו צריכה להתבצע באמצעות שני תיקונים בהצעות החוק:
הראשון נוגע להרכב הוועדה למינוי שופטים, ויש להודות כי הוא דרוש גם במנותק משאלת הלגיטימציה הציבורית, אם כי הוא עשוי לתרום גם לה משמעותית. שורש הבעיה של השיטה הקיימת נמצא בכך ששופטי העליון אינם נבחרים על ידי נציגי הציבור, ובה בעת גם רואים את עצמם חופשיים לפסול כל חקיקה וכל החלטת ממשלה, שלא לפי חוקה (שאיננה קיימת) אלא לפי שיקול דעתם האישי, המוחבא על ידי מונחים עמומים כ"סבירות" ו"מידתיות".
ביטול עילת הסבירות והוספת פסקת התגברות הנם אלמנטים חיוניים ברפורמה, לפחות כל עוד אין לישראל חוקה של ממש; אולם בהינתן ביצועם של אלמנטים אלו, מתן שליטה מלאה לקואליציה בהליך מינוי השופטים הוא מיותר מחד, ומעלה חשש אמיתי משליטה גמורה של הממשלה במערכת המשפט מאידך.
על מנת למנוע חשש כזה יש לשנות את הרכב הועדה כך שתורכב משני גורמים בלבד – נציגי הקואליציה ונציגי האופוזיציה – שכל אחד מהם מחזיק ב-50% מהמושבים בוועדה. הרכב כזה יבהיר שהשופטים ממונים על ידי נציגי העם ולא על ידי עצמם, ובה בעת לא יאפשר לממשלה למנות שופטים כאוות נפשה אלא יאלץ אותה לקבל את הסכמת האופוזיציה, או לפחות חלק ממנה.
התיקון השני נוגע לפסקת ההתגברות. אין שום פגם עקרוני בפסקת התגברות ברוב של 61; ועם זאת, יש דרך לשכך במידת מה את חששותיהם של מתנגדי הרפורמה. דבר זה צריך להיעשות לא באמצעות דילול האלמנט הדמוקרטי בה, אלא באמצעות חיזוקו. על חוק היסוד לקבוע כי במידה ובית המשפט העליון פוסל חוק שחוקקה הכנסת, הרי פסילה זו טעונה, באופן אוטומטי, אישור במשאל עם. כך, היכולת להתגבר על פסק דינו של בית המשפט העליון לא תינתן לרוב מקרי יותר או פחות בכנסת, אלא לציבור עצמו.
לתיקון זה יתרונות רבים הן על המצב הקיים והן על הרפורמה של לוין: ראשית, הוא מבסס באופן החזק והברור ביותר את עקרון ריבונות העם. הן הכנסת והן בית המשפט העליון אינם אלא משרתי הציבור, וכאשר הם חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה כלשהי, יביאו את ריבם לפתחו של הריבון במדינה דמוקרטית – הציבור עצמו. שנית, הוא מסלק כל חשש מעריצות של ממשלה הנהנית מרוב בכנסת: אם הן העליון והן הציבור מתנגדים לחוק כלשהו, הרי לא יהיה לו תוקף.
שלישית, הוא מאפשר דיון עמוק ורציני יותר בהצעות חוק שנויות במחלוקת: הדיון בבית המשפט העליון יימשך זמן מה, הכנת משאל העם תימשך זמן מה, ובמשך כל הזמן הזה ייערך דיון ציבורי רחב. יתר על כן, בבואם להצביע יעמדו מול אזרחי ישראל נימוקיהן של דעת הרוב ודעת המיעוט בעליון, וכך יוכלו לקבל החלטה מושכלת יותר על בסיס שיקולים רחבים יותר.
לבסוף, תיקון כזה ירסן הן את הממשלה והן את העליון מלכתחילה; הממשלה תשקול היטב את החוקים שהיא מבקשת להעביר, בידיעה שייתכן כי אלו יעמדו ישירות להכרעת הציבור, ואילו העליון ייזהר הרבה יותר בפסילת חוקים, בידיעה שפסילת פסק דינו על ידי הציבור תהווה מכה ציבורית קשה למעמדו. מאז המהפכה החוקתית נפסלו על ידי העליון 22 חוקים; במציאות חוקתית חדשה שדוחפת הן את הכנסת והן את העליון לרסן את עצמם, הדעת נותנת שמשאל עם שכזה יתבצע אחת לכמה שנים, לכל היותר.
אין ספק כי גם אם יתקבלו תיקונים כאלו, הדבר לא ישים סוף להתנגדות לרפורמה. בלב המתנגדים לרפורמה עומד גרעין אידאולוגי המתנגד לעצם העיקרון הדמוקרטי של ריבונות העם, וסבור שמעל לכל מוסדות המדינה – כולל הציבור עצמו – צריך לעמוד בית המשפט כפוסק עליון, מעין דיקטטור "נאור".
גרעין זה לא יסכים לשום פשרה ולשום דיון, ואין לתומכי הרפורמה ברירה אלא להעביר אותה חרף התנגדותו. אולם יש להכיר בכך שמסביב לגרעין זה יש ציבור בעל משקל לא מבוטל, שמכיר בעקרון ריבונות העם ואף בצורך לרפורמה מסוימת במערכת המשפטית, אולם חושש בכנות מפני ריכוז כוח רב מדי בידי הרשות המבצעת. שני התיקונים הללו עשויים לרכך משמעותית את התנגדותו ואף לבטל אותה כליל, ולהביא לידי גיבוש פשרה בהסכמה רחבה שתסייע להעביר את הרפורמה ותבטיח את יציבותה של מדינת ישראל לטווח הרחוק.
