ושוב סיפור טראגי וקורע לב על גירוש ילדים, ושוב התגייסות תקשורתית כוללת לטובת מסתננים בלתי חוקיים. מדינת ישראל לא מצליחה לגרש משפחות של מסתננים בגלל שני כשלים – עבודה רשלנית של רשות ההגירה, והתגייסות אוטומטית של האידיוטים השימושיים ברגע שהם שומעים את המילה "ילד".
הסיפור הוא כזה: משפחה מגאנה שוהה בישראל שלא כחוק במשך שנים ארוכות. נולד להם ילד. הילד גדל ומשתלב במערכת החינוך. מתישהו, מסיבה כלשהי, המשפחה צצה ברשימות של רשות ההגירה. המדינה מוציאה למשפחה צו גירוש. הם שמים פס. מתנהל משחק חתול ועכבר עם רשות ההגירה עד שהאם מתחייבת לעזוב. היא שמה פס. היא נעצרת. היא משוחררת וחותמת שתתייצב יחד עם הבן שלה. היא שמה פס ולא מתייצבת. היא התרגלה לשים פס.
מישהו במינהל האכיפה מחליט שנמאס. האישה הגנאית נעצרת והילד נאסף מבית הספר, כי כל הנסיונות האחרים להבטיח את יציאתם מהארץ נכשלו. זה דבר החוק. אבל יפי הנפש משמאל מזדעקים. התקשורת מזדעקת. עיריית ת״א מזדעקת. ילד לא חוקי שמדבר עברית נעצר, כי ההורים שלו חשבו שהזלזול בחוקי המדינה הוא ברירת המחדל. אבל שומו שמים.
כי החוק, כידוע, קיים רק בשביל האזרחים. לשוהים בלתי חוקיים מותר לשים עליו פס.
ולכן הילד יסתכל עליכם בעיניים גדולות מכל מסך, ואתם תשכחו בן רגע את חורבן הקהילות, את שוד מוסדות החינוך, את הכנופיות של הילדים, את האבנים ואת הוונדליזם ואת הקללות וה"נקים לתחייה את היטלר", ששומעים פה שוב ושוב. ותראו רק עיניים של ילד.
ולקינוח: אביו של הילד, בעצמו מהגר בלתי חוקי, עוד מעז להתלונן: "בלי הילד שלי אני לא יכול להישאר בארץ". והרי לכם עוד סיבה לגרש.
* * *
הסיפור הפרטי של אסאפו, הילד מגאנה, מאיר את הסיפור כולו: רשות הגירה, שאינה מתפקדת ואינה אוכפת בזמן, מייצרת מצב שבו מהגרים משתקעים בישראל, מקימים משפחות, מזלזלים בחוק, משתמשים במערכת המשפט שלנו על חשבוננו (השופטים לא משיתים עליהם הוצאות) לאינספור עררים, מושכים את הזמן שנה אחר שנה, וכאשר קורה הבלתי אפשרי והרשות מתעשתת ומבקשת לגרש, הם כבר מעורים בארץ, הילדים שלהם "מרגישים" ישראלים, מינהל החינוך מחבק אותם, התקשורת מכרכרת סביבם, ועורכי הדין עומדים בתור לייצג אותם.
ואם כל זה לא עוזר, העמותות, שמתפרנסות מחסרי המעמד, מביאות לכיכר תלמידי יסודי, שאין להם מושג קלוש מה המשמעות של הגירה ומה השפעתה על חייהם ועל עתידם, מנפחות להם את המוח, הנוח להתרשם מסיסמאות נבובות, וצועקים "לא מגרשים ילדים!" ואז לכי תסבירי שלא מגרשים ילדים, אלא מגרשים מבוגרים חסרי אחריות שהולידו את הילדים לחוסר ודאות ולא טרחו לספר להם שזה מצב זמני.
* * *
אז מה עושים?
קודם כל משקמים את רשות ההגירה. יש שם אנשים טובים שרוצים לעבוד. הם רק צריכים תקציבים וסמכויות.
אחר כך מגרשים כמה שיותר מהר כל מי שאפשר לגרש (תיירים ועובדים זרים שפג תוקף אשרת השהייה או העבודה שלהם). לא מחכים שיקימו משפחה ושהילדים יגדלו, אלא מיד ברגע שפגה האשרה. בלי עררים ובלי בתי משפט.
את מי שלא ניתן לגרש (מסתננים שקיבלו הגנה קבוצתית או שארץ המקור מסרבת לקבלם בחזרה) אפשר להרחיק למדינה שלישית או להעביר למתקן שהייה פתוח או לעודד לעזוב ולחזור לביתם. יש פתרונות. צריך רק לרצות.
ואז נוכל לשקם את השכונות, וסוף סוף לחייך.
