כבר הרבה שנים שאנחנו שומעים על תחלואי מערכת הבריאות; על כך שממשלת ישראל 'מרעיבה' את המערכת. מפחיתה את התקציבים שוב ושוב; על כך שאין שום פרופורציה בין הגידול באוכלוסיית ישראל בעשורים האחרונים לבין הגידול בתקציבי הבריאות – במספר המיטות, במספר הרופאים, בתקציב המוענק לכל חולה. הכול במגמת ירידה, ורק מגפת הקורונה אילצה את הממשלה להקצות תקציבים מיוחדים ויעודיים להתמודדות איתה. כאילו החליטה ממשלת ישראל לטפל במערכת הבריאות כמו באותו סיפור על בעל סוס שניסה לבדוק מהי כמות האוכל המינימלית שהסוס שלו יוכל להסתפק בה, וצימצם מדי יום את הכמות.
כבר הרבה שנים אנחנו שומעים את הטענות, ועוברים לעמוד הבא בעיתון, או לידיעה הבאה בחדשות הטלוויזיה. ובעיקר לעוד ועוד תכניות ריאליטי, שגם אם לא לכך נועדו מלכתחילה, הרי בפועל עיקר משמעותן היא לשמש הסחת דעת של הציבור מהנושאים שבאמת חשובים לו לטווח ארוך. אנחנו מכירים במשמעות הריאלית של הכותרות הקודרות רק כאשר אנחנו נתקלים בה באופן אישי; כשהיא נוגעת לנו עצמנו, או לאנשים יקרים לנו.
כך בדיוק קרה לי השבוע. אבא שלי – יהודי בן 92, ניצול שואה – זכה השבוע בכבוד המפוקפק להיות מאושפז בשני בתי חולים שונים. מעשה שהיה כך היה: ביום שישי האחרון הסעתי אותו מביתו בגבעת שמואל, עד לביתי בירושלים, כדי שיעשה איתנו את השבת. הנסיעה עברה באופן חלק. אחר כך, כשהוא הלך מהמקום שבו חניתי אל פתח הדירה שלנו, היה נראה לי שהוא הולך בצורה קצת יותר איטית וכבדה מהרגיל. אבל לא ייחסתי לכך חשיבות מרובה.
והנה, כשרק סיים אבא את הצעידה בשביל, והגיע לפתח המעלית שתביא אותנו אל הדירה, הוא קרס פתאום ממש לתוך ידיי. וטוב שכך; אחרת, היה עלול ליפול לרצפה ואולי חלילה לשבור משהו. במשך 3-2 דקות, שנדמו כנצח, הוא איבד את ההכרה וגם נשם בכבדות. זה היה מפחיד. כעבור דקות אחדות התאושש והתחיל לדבר. אבל היה מבולבל למדי; איפה אני, מה בדיוק אני עושה כאן – היו השאלות שחזרו על עצמן.
הזמנו אמבולנס, שלקח אותו לבית החולים 'שערי צדק', שם ערכו לו במהלך הלילה שלוש בדיקות דם. בסיומן, הוחלט שמצבו תקין, והוא שוחרר הביתה. לכל אורך הלילה אבא שכב במסדרון, למרות שחדרים רבים בחדר המיון היו ריקים. כששאלתי מדוע לא מאפשרים לו לשהות בחדר כזה, שם ייהנה מפרטיות ומפחות חשש לזיהומים, נעניתי בתשובה: משאירים את החדרים האלה ריקים, למקרה שיגיעו חולים קשים יותר. כשאמרתי, שלכשיגיעו החולים הקשים יותר וימלאו את כל החדרים, כמובן שנקבל בהבנה שאבא יועבר למסדרון, כבר לא קיבלתי תשובה.
בהמשך השבת אבא הרגיש מצוין בביתנו, ובמוצאי שבת החזרתי אותו לביתו. למחרת בבוקר התקשרה אלי אחותי, שמתגוררת ממש ממול לאבי. אבא שוב התעלף, היא בישרה לי. הפעם הוא נלקח לבית החולים שיבא. בית חולים ענק, ועל פניו נראה משוכלל וחדשני מאוד. כבר ארבע שנים רצופות שהוא מדורג בין עשרת בתי החולים הטובים בעולם (!). אנחנו פחות חשנו בכך. כבר מהשעות הראשונות התברר שאבא זקוק לבדיקת אקו לב, אבל את הבדיקה עצמה עבר אבא רק כעבור 48 שעות.
כשניסינו לברר מדוע הבדיקה כל כך מתעכבת, התבררה האמת שלא תיאמן: לכל מחלקה בבית החולים יש 'הקצבה' של שתי בדיקות ליום של אקו לב, והם צריכים לתעדף בין הבדיקות. כשגיסי העיר לאחת האחיות שאלו נורמות של עולם שלישי, היא ענתה לו ספונטנית, בלי להתבלבל: יש פה הרבה נורמות של עולם שלישי. אגב, את פענוח הבדיקה, כלומר תוצאותיה ומשמעותה, לא קיבלנו עד לרגע כתיבת הדברים, קרוב ל-24 שעות אחרי ביצוע הבדיקה. ככלל, כל שלב בתהליך האשפוז – מהבדיקות במיון, דרך ההחלטה לאיזו מחלקה להעביר אותו ומימוש ההחלטה, ועד לכל אחת מהבדיקות שנדרשות לו – אורך זמן רב מאוד. למיטב התרשמותי, זו לא אשמת אנשי הצוות. הם עובדים במסירות עצומה, מסביב לשעון. אבל תקני כוח האדם מצומצמים מדי ואינם מתאימים לעומס.
להערכתי, העיכובים האינסופיים, והתחושה שבלי נוכחות ולחץ מתמידים של בני משפחה (שנאלצים להקריב לשם כך ימי עבודה יקרים) החולים יוזנחו לגמרי, הן אחת הסיבות העיקריות לאלימות כלפי עובדי הבריאות. בלי להצדיק שום מקרה של אלימות, ועם הצורך לטפל בכל מקרה כזה במלוא החומרה, ברור שמדובר בתסכול עמוק של בני משפחה החרדים לגורל יקיריהם, ומוציאים את זעמם על הגורם הזמין ביותר העומד מולם. לטווח ארוך, לא רק באלימות צריך לטפל, אלא גם במקורות התסכול שיוצר ומעצים אותה.
נכון לשעת הכתיבה (יום רביעי בבוקר), אבא עדיין מאושפז, ואנחנו מקווים שישתחרר מהר ככל האפשר. אבל לא פחות מכך, אני מקווה שמערכת הבריאות כולה תשתחרר ממדיניות ההרעבה התקציבית שנכפתה עליה במשך שנים ארוכות. צריך להגיע למצב שלצד הצטיינות במיזמי חדשנות רפואית המוערכים בכל העולם, ולצד מסירות הרוב המוחלט של אנשי הצוות, גם השירות לחולים ולבני משפחותיהם לא ישדרו תנאים של עולם שלישי.
