מספידים מהסוג השלישי
כשהמשפחה שלי ישבה שבעה, למדתי שיש חלוקה בין שלושה סוגי מנחמים: אלה שמדברים על המנוח, אלה שמדברים על "המנוח ואני", ואלה שמדברים בעיקר על עצמם.
באחד הימים הגיע חב"דניק, התיישב עם אחד האבלים ושאל: "המנוח היה קשור לרבי מלובביץ'?" הוא לא המתין לתשובה (התשובה הייתה "לא"), והתחיל לדבר על הרבי. משפט פתיחה מופלא, יש לציין, כי הוא מתאים תמיד ובכל סיטואציה.
באותו ערב סיכמו הדודים שלי שאפשר להגדיר את סוגי המנחמים כמנחם א', מנחם ב', מנחם ג' ומנחם מנדל.
הלוויה וירטואלית
אם נשאיר את האנקדוטה החב"דניקית בצד, יש ציניות מסוימת כלפי מספידים מהסוג השני. אחרי מותו של אדם מפורסם, כשמישהו כותב על הקשר שלו עם הנפטר, אנשים ממהרים להגיב לו: "עושה המנוח ואני, אה?"
אולי הגיע הזמן להגן על המנהג הזה.
כשאדם גדול הולך לעולמו, יש משהו יפה בכך שהרשתות החברתיות מתמלאות בתמונות שלו, ושאנשים חשובים ופשוטים מספרים על המפגש שלהם איתו. אנחנו לא צריכים שכל אחד יכתוב רשימה של תארים ("המנוח היה אדם טוב, חכם, גומל חסדים ויצירתי"), וגם לא שיספק לגולשים רשימה אוטוביוגרפית של חייו ושל השגיו של המנוח; בשביל זה יש לנו כלי תקשורת. מהאדם הפרטי אנחנו רוצים דווקא את הזווית האישית שלו. את פלונית הוא לימד במשך שנים, את אלמוני הוא לקח פעם טרמפ ושוחח איתו בגובה העיניים, שלישי נעזר בו בשעת משבר ורביעית לא דיברה איתו אף פעם אבל זוכרת את העיניים הטובות שלו.
סיפור קטן ועוד סיפור קטן, זווית אישית ועוד זווית אישית, נותנים תמונה יפה של המנוח, שיכולה לגעת גם במי שאבל על לכתו וגם במי שהיה רוצה להכיר אותו קצת יותר. במובן מסוים, זו אפילו הרחבה של ההלוויה – אירוע פומבי שבו כולנו מלווים את המת ומספרים כמה הוא יחסר לנו, ויכול להשתתף בו גם מי שלא יכול להגיע לאירוע הפיזי או לניחום האבלים הממשי.
ציניות כלפי התופעה הזו, והציפייה מהמספיד "לא לדחוף את עצמו" לתוך הסיפור, לא יגרמו ליותר אנשים לעסוק במנוח "בפני עצמו", סביר יותר שהן יגרמו לרובם פשוט לא לכתוב עליו.
לאן לא ללכת
מתי הספד "מהסוג השני" עשוי להיות בעייתי? נתקלתי פעם בדוגמה בולטת, אספר אותה (בשינויי פרטים, כמובן): אדם דיבר בהלוויה של חבר, סיפר על הקשר ארוך-השנים שלהם, ואיכשהו טרח לשרבב את עצמו גם במקומות שבהם הוא לא היה נחוץ: "יוסי תמיד היה מגיע בזמן, לי היה איזה עניין אישי באותה תקופה ולא יכולתי תמיד לדייק", או "הוא היה כזה מסור, אני לא הייתי מסוגל לעשות דברים כאלה. לפחות היו לי סיבות טובות, זו הייתה התקופה שהקמתי עסק", ועוד בסגנון הזה.
המספיד בהחלט צריך לזכור שהוא מספר על המנוח ולא על עצמו (ובאופן כללי, תמיד צריך להיות רגישים כשמדברים עם משפחה אבלה, או כשמספרים על מישהו שנפטר לאחרונה). אבל בתוך האיזון הזה, הזווית האישית היא בהחלט הדבר הנכון והמתבקש.
