"גזלייטינג" הוא כינוי להתנהגות מטעה ומניפולטיבית הגורמת לאדם לפקפק בעצמו ובתפיסת המציאות שלו. מסכת עקבית ומתמדת של שקרים והטעיות יכולה לערער אדם עד כדי כך שיטיל ספק בהגיון שלו, בזיכרון שלו ואפילו במה שראה בעיניו ושמע באוזניו.
החברה הישראלית כולה ובעיקר הימין הישראלי עוברים בשבועות האחרונים, מאז הקמת הממשלה וההכרזה על קידום הרפורמה המשפטית, תהליך מרוכז ומתוכנן של גזלייטינג מידי השמאל הישראלי וערוצי התעמולה החזקים שלו (אלו שנקראים אצלנו לפעמים "התקשורת").
מחנה השמאל על מפלגותיו, משפטניו ועיתונאיו מנהל קמפיין ענק, אגרסיבי ואינטנסיבי נגד תיקון מערכת המשפט, במסגרתו עובר הציבור הישראלי תהליך גזלייטינג עמוק האמור לגרום לו לפקפק בכל מה שידוע וברור לכל מי שעיניו בראשו, עד כדי פקפוק בשפיות הדעת שלו עצמו.
קמפיין אמרתי? צו 8! והמטפורה המיליטריסטית לא צצה סתם כך, היא מגיעה מפי נושאי הדגל של מתנגדי התיקון במערכת המשפט. "אנחנו נלחמים על המדינה שלנו ולא נפסיק להילחם" נאם יו"ר האופוזיציה לפיד לתוך אטמוספרה ציבורית מלאה בדיבורים על "מרי אזרחי", "חורבן הדמוקרטיה" וכדו'. "הפגנה זה לא מספיק", צייץ מזהה התהליכים ממרצ יאיר גולן אחרי הפגנת השמאל בכיכר רבין, "חייבים להעלות הילוך. עד שהחיים הכלכליים לא ישותקו, עד שהשירותים לא יסופקו, עד שהצירים יחסמו, לא יבינו חברי כנופיית ההרס שאנחנו רציניים. המאבק יהיה מר וקשה…" ורביב דרוקר, חברו למפלגה הגדולה של השמאל הישן, היגג באולפן על "כמה דם, מטפורי וגם אמיתי" ישפך עד שתתוקן הרפורמה של יריב לוין. "אנחנו בונים צבא", סיכמה מגישת ששטוס לשעבר, חה"כ אפרת רייטן.
אבל נשים בצד את המיליטריזם הלא מרוסן של מחנה השלום (אם שלום עושים עם אויבים, מלחמה עושים עם אחים, הגיוני), המציאות מה יהא עליה? התרגלנו שהכל קמפיין, שכל הבטחה יכולה להתברר אד הוק כ"לא ליבתית", שכל אמירה מחייבת רק לשעתה ולפעמים גם זה לא, אבל האם לא נותרה מציאות כלל? האם כשיש ברשותך כמה ערוצי טלויזיה ורדיו ניתן להכריז שהיום הוא לילה ומלחמה היא שלום? ולהמשיך להישאר שפוי?
הרי המסרים של קמפיין השמאל, סותרים את כל מה שידוע לכל ישראלי על המציאות הפוליטית ב-30 השנים האחרונות, וגם סותרים זה את זה.
קמפיין השמאל טוען שאין בעיות במערכת המשפט, ובמקביל גם טוען שהרפורמה לא תתקן את הבעיות במערכת המשפט. גם שעל ישראל להישאר דומה לכל המדינות בעולם (בהן יש לבית משפט אפשרות לפסול חוקים), וגם שישראל היא יחידה מסוגה בעולם בשל היעדר חוקה (ולכן יש לאפשר לבית המשפט לפסול חוקים). הסתירות האלה לא מפריעות לכל חיילי הקמפיין, בכנסת, בבית המשפט ובטלוויזיה לצרוח אותן במלוא גרון ובפאתוס של צבא הרזיסטאנס.
אבל מילא סתירות לוגיות, הגזלייטינג מגיע לשיאו בסתירות עם המציאות. מתנגדי התיקון צווחים שהחלשת בג"צ תאיים על זכויות הפרט וזכויות המיעוטים. סליחה? איזה בג"צ, בג"צ שלנו? אותו בג"צ שאישר רדיפת מתנגדי משטר וכליאת ילדות בנות 14 בזמן הטרנספר מגוש קטיף? אותו בג"צ שביטל מופע בהפרדה של המיעוט החרדי? מגן המיעוטים שהמיעוט היחיד שהפגין בעד המשך שליטתו חסרת המעצורים במדינה היה המיעוט האשכנזי-חילוני-שמאלני, שלגמרי במקרה, נהנה מייצוג יתר לא פרופורציונלי באותו בג"צ?
אבל הגזלייטינג עושה את שלו. כשכולם אומרים לך שאתה איום על הדמוקרטיה אתה מתחיל להאמין בזה (בעיקר אם אתה לא מבין ש"כולם", העיתונאים, המשפטנים והפוליטיקאים הם בסך הכל ראשים של הידרה אחת). הרי קמפיין השמאל טוען שבג"צ הוא החסם היחיד והאחרון המונע מהקואליציה להרוג את כל הג'ינג'ים והתהודה שהוא מצליח לייצר מזכירה את מערכת המדיה ב-"1984" של אורוול המייצרת מחדש את העבר שוב ושוב, "תמיד היינו במלחמה עם איסטאסיה" והאזרח שטוף המח מתחיל לחשוב "אולי בכל דור ודור ניסתה הכנסת לבצע זוועות כמו טבח בג'ינג'ים ובג"צ הציל אותם, ואני פשוט לא זוכר?" אמנם אף אחד לא יכול להצביע על אף חירות אזרחית שבוטלה או זכות שנשללה ממיעוט, אבל אם כולם אומרים… אחרי כל זה, אין פלא שבימין כבר התחילו להישמע קולות מפקפקים המבקשים "לרכך" את הרפורמה ה"קיצונית".
הפסיכותרפיסטית סטפני מולטון סרקיס הסבירה כי הדרך הבריאה ביותר לפתור מצבי התעללות נפשית כאלה היא "פרידה מהמתעלל או התרחקות ממנו". קמפיין השמאל, הנאבק על המבצר העיקרי של כחו הפוליטי, מתעלל בכם. התרחקו ממנו.
