1. קראתי השבוע ספר מתח סקנדינבי. נו, הספר ההוא עם הבלש שנזרק מהמשטרה כי הוא שיכור ודפוק בראש אבל קוראים לו לחזור כי הבלשים ה"נורמטיביים" לא מצליחים לפתור את התעלומה? שיש לו מערכות יחסים בעייתיות? שמתחיל עם פרולוג עמום כזה, דמות שמתוארת בגוף ראשון (כדי שלא נוכל לזהות אותה בסיפור)? אתם יודעים על מה אני מדבר. פרולוג שמנסה לתאר אובססיה או שיגעון, משהו שיסביר לנו שהרע בסיפור הוא לא לגמרי בסדר. הוא דפוק בראש.
2. כי ככה זה רוע, הוא לא נורמטיבי, נכון? לכל היותר הוא מסתיר את פניו האמיתיות באיזו מסכה. יש לו מוח מעוות וחולני וכמובן שיניים חשופות וחיוך מטורף שהוא מסתיר, נו, תחת הפנים הרגילות שלו; איש עם כיפה וזקן יוצא מבית המשפט אל בית הסוהר. קצין בצבא עם שיער קצוץ וחיוך. הוא נראה כל כך רגיל עד שברור שכל זה מסכה.
3. אל תקראו את המשך הטור הזה אם אתם לא רוצים לקרוא על התעללות בילדים. גם אני לא קראתי. רק ראיתי כותרת בעיתון; משהו עם חיפה, משטרה, ילד בן 1.4 וכלוב. מיד סגרתי את העיתון וזרקתי לפח ואת הפח זרקתי בחוץ ואת החוץ זרקתי אתם יודעים לאן, לאן שזורקים את החוץ בימינו. והלכתי לחבק את הלל, שגם הוא ילד בן 1.4. וחשבתי איזה דפוקים אנשים ששמים ילד בגיל הזה בתוך כלוב.
4. לסאורון, הנבל הגדול של שר הטבעות, אין פנים. אין לו אופי, אין לו אישיות, אין לו רצון, הוא מין ייצוג מושלם של רוע – ולכן אי אפשר לראות או להבין אותו בכלל. אי אפשר לשנוא אותו, אי אפשר לחבב אותו, בקושי אפשר להתייחס אליו. תחשבו על סארומן נניח, איזו דמות נהדרת. הטוב המתנשא שהפך לרע שהפך למעורר רחמים. תחשבו על גולום, האויב הידיד. תחשבו על בורומיר, הידיד האויב. לעזאזל, תחשבו על סמאוג, הדרקון. רשימה של דמויות שאפשר להרגיש כלפיהם משהו, ואפילו כמה משהואים. אבל סאורון הוא דמות שטוחה לחלוטין, אם בכלל אפשר לקרוא לה דמות, ואי אפשר להרגיש כלפיו כלום. זה נכון במידה רבה גם לוולדמורט, הנבל של הארי פוטר (למרות שרולינג עשתה מאמצים).
5. אנחנו מפחדים מהרוע אז אנחנו עושים לו דמוניזציה. מרחיקים אותו ממנו. מתארים אותו כמשהו ששייך לאנשים שרוצים לעשות רע בעולם. רק רע. להשמיד את כדור הארץ נניח, או את חצי מאוכלוסיית העולם, או על כל פנים להתעלל בכל מי שהם נפגשים בו. הם מעורערים, הרעים. תמיד יש להם תשוקות לא הגיוניות ומוחות שנשבו בידי דתות אחרות ורעות.
6. יש כאלה, ברור. אבל הרבה מהרוע בעולם הוא לא כזה. הוא מישהו שהלך עוד צעד אחד קדימה, או לא הצליח לשלוט בעצמו, או שטעה פעם אחת ואז הבין שהוא לא משלם על זה מחיר, וטעה פעם שניה. הרבה פעמים אלה אנשים נורמטיביים. הרבה פעמים הם נמצאים לידנו. אנחנו מחייכים אליהם כל בוקר. אנחנו לא יודעים שהם כאלה, מפני שגם הם לא יודעים שהם כאלה. הם לא כאלה. הם אנחנו, פשוט עוד צעד או שניים קדימה.
7. היה לי מורה לתסריטאות שאמר פעם, אף אחד בעולם לא חושב על עצמו בתור הרע בסיפור. כולם חושבים שהם הטובים. הם חושבים שזה הדבר הנכון עבור המשפחה שלהם, עבור הקהילה, הציבור, העם, המדינה. גם במקרה שהם עושים מעשים רעים והם יודעים שאלה מעשים רעים, הם עדיין חושבים שזה נקודתי, או שזה משרת איזה משהו טוב שהם מביאים לעולם.
8. התעסקתי המון ביצר הרע כשהייתי ילד. פחדתי ממנו. ריציתי אותו. נלחמתי בו. הוא דמות נהדרת, היצר הרע; כאילו לקחנו את הצדדים הרעים שבנו, הצדדים האפלים, וגם את הצדדים שמנסים לשבור את המסגרות או סתם לא לשמור נגיעה, ואמרנו – זה, זה היצר הרע. זה לא אנחנו בכלל. אנחנו טוב גמור. רק שאיכשהו נולדנו ובתוך הגוף הזה מתגורר עוד מישהו, שדון קטן, והוא לא אנחנו, והוא רק רוצה לעשות רע. זה הכיף שלו בחיים. אבל זה רק ייצוג, כמובן, דמוניזציה של צדדים בנפש שלנו, דברים שהם לגמרי אנחנו.
9. מה מוביל אנשים לכלוא ילד בן 1.4 בכלוב? אני לא יודע, אבל יש לצ'כוב סיפור נורא בשם 'לישון'. אל תקראו אותו. הוא מתאר מטפלת בת 13 שלא ישנה כבר שלושה ימים כי התינוק בו היא מטפלת צורח, והמעסיקים שלה לא מרשים לה לישון כי הם עסוקים במסיבות. הוא מתאר איך היא כבר לא יכולה לחשוב על שום דבר אחר. אתם יכולים להבין לאן הסיפור הזה הולך.
10. אני יכול לתאר לעצמי הורים שיוצאים מדעתם. שלא מצליחים לעבוד ולא מצליחים לנשום, והדרך היחידה שלהם לנשום זה באמצעות מקום ממנו הילד לא יוכל לצאת. נותנים לו אוכל ומים, נותנים לו לשחק. שמים אותו לידם. עושים לו 'ששש' כשהוא צורח, ועדיין משאירים אותו שם. אני יכול לתאר לעצמי כי כמו כל הורה בעולם, גם אני כמעט התחרפנתי פעם. בסגרים, ברגעים שהדדליין דחק והילדים לא נרדמו והייתי חייב לעשות משהו. אני אדם בוגר, אז חייכתי אליהם ואמרתי "טוב, נעבוד מאוחר יותר". אבל להתחרפן? לכעוס? לשים בלול ולהגיד "לך לישון כבר?" ברור.
11. זה לא טור פוליטי אבל זה קורה לנו הרבה גם הפוך, מול יריבים פוליטיים. קל יותר להגיד "הם רוצים להשמיד את המדינה" מאשר "הם גם רוצים לעשות טוב". קל להגיד "יש כאן מרגלים שמסתתרים ביניהם והם שליחים של הרע הגדול שיושב מעבר לים ורוצה להפוך את המדינה הזו לשלו" מאשר להגיד "זה מה שהם חושבים ויש בזה היגיון", וקל יותר להגיד "זו רק מסכה", מאשר להכיר בזה שגם לאנשים טובים יש רגעים פחות טובים, ושהעולם האמיתי לא בנוי מדיכוטומיות חדות אלא מתערובת שאנחנו מנסים לנווט בה את דרכינו ולעשות בה את הדבר הנכון.
