יום ראשון, מרץ 9, 2025 | ט׳ באדר ה׳תשפ״ה
לארכיון NRG
user
user

אורלי גולדקלנג

סגנית עורך מקור ראשון

מי שדרסו את מחנה הימין בהתנתקות נזכרו פתאום שצריך להתנהל במתינות

אבל למה להשתולל, למה לא להעביר את הרפורמה לאט ובמתינות, הם שואלים. התשובה כתובה על קירות חרבים בגוש קטיף ועל שמשה מאובקת של מכונית

רק אל תגידו להם התנתקות עכשיו. אל תגידו אוסלו. אל תתחילו לפתוח ספרי היסטוריה וארכיונים, כשהם מחוממים. הציניים שבהם יגידו שזה בכלל לא היה ככה. ומה אתם ממציאים עכשיו אגדות על הסכם שלום שערורייתי בנזיד מיצובישי? מי אלה גולדפרב ושגב? לשמאל היה רוב גם בלי צמד הצומתים הללו. או שלא. מה זה משנה בכלל? איך זה קשור עכשיו?!

אם תלחצו אותם לקיר, הם יודו שעסקת אוסלו נרקחה במחשכים, שאיש לא ידע עליה כשהלכנו לבחירות 92'. הם אפילו עשויים להודות שהמנה הזו הוגשה לציבור כשכבר הגיעה למצב רתיחה, ותאווי הנורמליזציה בלסו אותה בשקיקה גם כששרפה לכולנו את הלשון. אבל כל זה לא מפריע להם לרנן על רפורמת לוין כאילו היא איזה סוד כמוס שנשלף כעת ממרתפי הפשיסטים החשוכים, ולא הבטחת בחירות מפורשת. הבטחה ודרישה וטענת הכרח לא רק של הליכוד אלא גם של כמה מבכירי ממשלת השינוי, לפני שהזזת נתניהו מבלפור הפכה לערך גדול יותר מהשבת האיזון והפרופורציה לכוח הזרוע של מערכת המשפט.

ההתנתקות? זה בכלל הליכוד! שרון שלכם ניהל את כל העסק הזה! והם ימשיכו ויאריכו ויזעיפו פנים וישלחו אצבע מאשימה. כאילו הם לא היו כלים במשחק הזה שדחף ואִתרג וניקה אחרי ראש ממשלת ההתנתקות, רק כדי להשלים משימה שתאמה את אג'נדת הוויתורים; משימה שניתקה אותנו מחבל ארץ פורח ומשגשג בלי שהצליחה לנתק ולו במקצת את הקשר הטבורי בין עזה ובינינו. עומק העקירה כעומק החקירה? שרון פשוט הקדים את זמנו, הם יאמרו. "קריים מיניסטר" יש רק אחד, אז אל תבלבלו להם את המוח עם אי יווני ומימון בחירות. מרטין שלאף אאוט, ארנון מילצ'ן אִין.

הפחות ציניים שבהם, אבל לא בהרבה, אומרים: טוב, בסדר. דרסנו, בזנו, כיבינו לכם את הנר. אז מה? נמשיך ככה בלופ אינסופי של דורסנות? ככה בונים מדינה? עכשיו, כשתורכם לשלוט, קחו את עצמכם בידיים ואל תעשו רפורמות גדולות. ואם אתם מתעקשים, אז לאט. בהתחשבות, בתיאום. לא בדורסנות. לא כמו שאנחנו עשינו לכם. לא כמו שנעשה לכם שוב בהזדמנות הראשונה.

לעוף עם הרוח

למען האמת, הלב יוצא אליהם. לא לקולניים שבהם, לא לבריוני הצביעות שעושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפינחס. הלב יוצא אל האנשים, אל החוששים האותנטיים. לאלה שעומדים מבוהלים באמת ובתמים – לא פעם בצדק – מול התלהמות פוליטיקאים ודובריהם, מבקשים כמו כולנו להבין מה אמת ומה תעמולה. מי פה מדבר כמבוגר אחראי שלמד את העסק ומבקש באמת להיטיב ולרסן מערכת רעבתנית שיצאה משליטה, ומי נוהג כילד מוכה שהופך עורו ואגרופו לבנו ומתנקם בדור הבא. אלא שכשמדד הצביעות חוצה את גבולות ההתקרנפות הסבירה, קשה לרכך, קשה להתחשב ולשנות אווירה. אתה רוצה להרגיע את הרוחות, אבל כשאלה מופנות אליך במאתיים קמ"ש הן מעיפות אותך עם הגב לקיר. פיוס והתחשבות לא יצמחו מכאן, רק עוד שכבה של תיעוב ואיבה.

שמירה אישית

מי שמבקש לצפות בחצייה מסוכנת של גבול הלגיטימיות במאבק מול מערכת המשפט מוזמן למקד את מבטו בסערת אריה דרעי וחברי מפלגתו; מי שמבקש לזכות בכמה נקודות נוספות בתחרות הדמגוגיה הלאומית, מוזמן לחבר בין איומי ש"ס סביב פסילתו של דרעי לכהונת שר, לבין רפורמת לוין. הקריאות המאפיוזיות מצד ש"ס ("השופטים יורים לעצמם בראש") דרשו פסק דין מסוים מאוד באירוע נקודתי ביותר. אם דרעי לא מקבל הכשר להיות שר – ההרכב לא לגיטימי; אם הוא מאושר – לגיטימי. חקיקת לוין, לעומת זאת, מבקשת להביא רפורמה שוויונית, שרלוונטית לכל מערכת המשפט ולכל המערכת החוקתית – לא משנה באיזו מהן נושבות רוחות ימין, ובאיזו מהן רוח השמאל. תוכניתו של שר המשפטים באה לרכך את זללנותה הגרגרנית של מהפכת אהרן ברק; להחזיר סוסים לאורווה, לא לגנוב אותם.

פשרה אפורה

משיכת החבל ההיסטרית של השבועות האחרונים מצליחה להטעות את הצופה הסביר, ששומע איזה אפסים הטיפוסים שהוא בחר, וכמה נבזיים אלה שיטביעו חותמת בג"ץ על החלטותיהם של המוגבלים. עוד מהדורה או שתיים והוא מתחיל להאמין שאנחנו במלחמת אזרחים בין משפטנים לנבחרי ציבור וההפך. האזהרות מצד יועמ"שים לשעבר על "פוגרום במערכת המשפט" מוסיפות אחלה אש למדורה שגם בימים פחות סוערים מסכנת את שלמותו של הבית.

אם נואיל להירגע לשנייה אחת, נודה שהמצב קצת פחות דרמטי: הטוענים כאילו נבחרי ציבור בוועדה לבחירת שופטים הם אסון, ושהם עתידים להפוך את אנשי הגלימה לבובות על חוט פוליטי, לא באמת חושבים שח"כים ושרים לא ראויים להשתתף בקבלת ההחלטות בעניין. אחרת, למה רק לדאוג שהייצוג הפוליטי יהיה במיעוט בוועדה, ולא להוציא אותו משם לחלוטין? מה לו ולשיחות של מבוגרים? גם אלה הטוענים שלא ייתכן שגוף יבחר את עצמו לא באמת סבורים שאין ערך לחברותם של שופטים מכהנים בוועדה הבוחרת את יורשיהם. אחרת, למה שיהיה להם שם ייצוג בכלל?

כל הצדדים מבינים שיש צורך בנציגים של העם שיבחרו את שופטי העתיד, כמו גם בנציגות של שופטים מכהנים שמכירים את העבודה ואת המַטריה. אלה ואלה נלחמים על קוצו של רוב, על האצבע המכריעה שתפתח דלתות לשופטים שמרנים יותר ושמרנים פחות. בתוך הוויכוח המהותי הראוי וההכרחי הזה סביב מעמדו של בית המשפט, ראוי ללמוד להבחין בין שחור ללבן, אבל גם לתת צ'אנס לחמישים הגוונים שבאמצע.

לתגובות: orlygogo@gmail.com

כתבות קשורות

הידיעה הבאה

כתבות אחרונות באתר

Welcome Back!

Login to your account below

Retrieve your password

Please enter your username or email address to reset your password.