תמיד אפשר לשחרר, לא להתפלסף על כל דבר. בסוף נועה קירל היא מלכת פופ, קהל היעד שלה הוא נוער, היא תשיר בארוויזיון שיר ילדותי, בצורה מפתה – מתיילדת בדיוק בסגנון ש"מי טו" מנסה להילחם בו, תלבש משהו עצום (כנפיים) וקטנטן (הבגד עצמו) אולי זה יזניק את הקריירה שלה ונוער בישראל יאהב אותה עוד יותר, הם כבר אוהבים אותה 100 אחוז, מה זה 'עוד יותר'? , אולי זכיה תזניק לה את הקריירה הבינלאומית. וזהו. זה כל הסיפור. מופע פופ, זה הכל. יש פופ אמריקאי, פופ קוריאני ופופ ישראלי. מאחר ואני גם ככה לא נמנית על חובבי הז'אנר אני אשאיר את הבמה לכוהני הפופ להסביר מה מייחד פופ ישראלי. אולי שיש כלי אתני ברקע או סלסול באמצע האנגלית?
אבל נראה שדווקא בימים האלה ששד המחלוקת בעם יוצא מהבקבוק עם עשן בנחיריים, הקרב על 'הזהות הישראלית' צריך גם את השאלה הזאת: מה יהיה "השיר שייצג את ישראל באירוויזיון"? תמצית המחלוקת החריפה היא בדיוק שתי השאלות האלה מי זאת 'ישראל', ומי יכול בכלל לייצג אותה? ישראל היא כל כך מגוונת, חלוקה, מפורדת ומפוזרת, שואפת להיות בינלאומית ובו בזמן אובססיבית על הזהות שלה.
אני חושבת שהאירוויזיון מייצג את תמצית השאלה: האם אנחנו עוד מפנטזים שיחזרו ימי 'כאן נולדתי'? דץ ודצה, זוג מבוגר, זקנים הם נראו לי אז, עם שיר עברי במילותיו, עברי במסריו, עם בגדים בניחוח אתני. או שלא. אתני זה יפה לצאצאי האבורג'ינים שעושים ג'אז אוסטרלי עם נגיעות אתניות. אצלינו עדיף כמה שפחות ישראלי כמה שיותר בינלאומי.
כבר לא מעט סיבובי אירוויזיון השירים היו באנגלית, ובלי מסרים. יואו איזו מילה כבדה, 'מסרים' זה לשיעור אזרחות. לא? אני לא אומרת שאין מסרים. 'נוט יור טוי' זה מסר, 'סטופד בוי' זה מסר, (סטופד סונג אסור להגיד כי זו פגיעה בחעירות האומנות, סטופד גירל כמובן שאסור, אבל סטופד בוי? בטח למה לא, זאת האמת, לא?) וכנראה שגם 'יוניקורן' זה מסר.
מי שרוצה שירה עברית יכול למצוא אותה מתנגנת במכולת בקיבוצי עמק בית שאן או במופע מקהלות זמר על גדות הכנרת. אבל בעידן הבינלאומי זו עבודה קשה מדי לברר מה זו זהות ישראלית, זה לוקח הרבה זמן וכוחות נפש וחשיבה עמוקה ודיאלוג, ומריבות. לדוגמא ירושלים מיוצגת על ידי אריה מברכתו של יעקב "גור אריה יהודה". אבל אריה? ב-2023 אריה? הוא טורף, הוא מונרכי, הוא לא דמוקרטי. מה עכשיו אריה? אנחנו עכשיו בסוס לבן עם זנב וקרן צבעוניים וכנפיים. חיה פנטסטית, אגדית, רכה, מרחפת, בינלאומית, שאין לה מתנגדים, ואין בה ויתורים כואבים, עזבו אותנו מכל הבלגן. עכשיו יוניקורן.
אני יודעת שיש כאן בארץ מספיק מבוגרים אחראים שמוכנים לעבודה קשה. שיש נוער מכל הצדדים שמוכן להרים את הראש מהפלאפון, לעצור מלהריץ בשורטס שירי פופ. להסכים, בצד היוניקורן, להיות אריות.
