היום היה יום ראשון, ראש חודש אדר ב׳, השעה שעת צהריים. אני, בשונה מישראל אף פעם לא נכנסתי לפרטים של אירועים תקשורתיים פוליטיים. תמיד הסתפקתי בכותרות. פוליטיקה היא לא כוס התה שלי. סעיפים בחוק מסבכים אותי, גם כשאלה חוקים שלכאורה נוגעים אליי. גם אז לא ממש הבנתי מה קרה פתאום שגדולי ישראל ופוליטיקאי המגזר החליטו להוציא את כל העולם החרדי לרחובה של עיר. המושגים עברו לי ליד האוזן. חוק טל, ועדת שקד, חוק הגיוס, שוויון בנטל. לא העמקתי בהם, ולכן כנראה גם לא ממש התמסרתי למהות של העצרת ובעיקר חיפשתי את ההתרחשויות הקטנות בשוליה.
לדוגמה, אני זוכר בחור ישיבה אחד שישב על המדרכה בסמוך אלינו ובמשך כל העצרת, שעתיים ומשהו, למד מתוך גמרא קטנה בשטייגען בלתי רגיל. חשבתי על זה שאם יגייסו אותו זה יהיה ממש ביטול תורה ורק בשבילו שווה ההפגנה הזאת. אני זוכר קבוצה קטנה של מפגינים חילונים שנשאו שלטים בקריאות שהגיע הזמן לצבא מקצועי, ומולם חבורה של בחורי ישיבות תזזיתיים שלא הבינו אם החילונים האלה הם לנו או לצרינו והתחילו להשמיע לעברם קריאות בסגנון ״תסתלקו מפה!״ אבל אז אברך אחד עם זקן מסותת ומשקפיים עגולים הסביר להם שהצעקות שלהם מיותרות כי בגדול הם באו לטובתנו וראיתי שקשה להם להבין את הסיטואציה ויש להם איזה באג בסיסטם וחשבתי שזה ממש מבאס לגדול למציאות בלי מורכבות, לעולם שבו יש רק שחור או לבן, כמה אומלל מי שאצלו החיים דיכוטומיים. אם כי, בינינו, לפעמים גם היום מתגנבת לי מדי פעם מחשבה על זה שיש איזה עונג בחיים בלי תסביכים. חיים שיש בהם טובים ורעים. צודקים וטועים.
לפתע המון אנשים הצביעו על בניין גבוה. ישראל ואני הרמנו את הראש לכיוון וראינו במרפסת הבניין את ר׳ חיים קנייבסקי! וואו. זה היה רגע מדהים. קולנועי כזה. כאילו שר׳ חיים משגיח על כל המפגינים מלמעלה. הערב ירד אט־אט. הרמקולים של הנואמים נשמעו גרוע. האובך חנק. מתישהו כולם אמרו יחד מזמורי תהילים בסגנון טראגי של הלוויות. במקומות שבהם עמדו השוטרים והחיילים שאבטחו את ההפגנה לא קרה שום חיכוך. כולם התנהגו למופת. וכשהמפגינים התחילו להתפזר, נשמעו פתאום ברמקולים שירים חסידיים והמון בחורי ישיבה התחילו לרקוד והכניסו למעגלים שוטרים וצלמים ועיתונאים, וכולם חייכו ועישנו סיגריות יחד והבנתי שוב את מה שאני מבין גם היום. פעם אתה למעלה ופעם אתה למטה. פעם אתה מלא גאוות יחידה ופעם מלא בושה. פעם אתה אופוזיציה ופעם קואליציה. פעם ניתן לך הכוח ופעם נלקח ממך הכוח. פעם אתה יוצא להפגין ומספר לעצמך שאתה אחד ממיליון או מחצי מיליון או משמונים אלף ופעם אתה יושב על הספה בישיבה, מדפדף בעיתון ומקטין את המספרים של הצד השני. ככה זה יימשך לנצח. ואנחנו המטוטלת, ועולם כמנהגו נוהג ומה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שייעשה, ואין כל חדש תחת השמש.
