"הקלטות סמוטריץ' מזכירות לנו…", אמר יאיר לפיד בתגובה להדלפת דבריו של שר האוצר, ש"זו לא שאלה של ליכוד או יש עתיד. זו הפכה לשאלה גדולה יותר: אהבת אדם או שנאת אדם".
לפיד צודק. השר בצלאל סמוטריץ' הוכיח מיד עם כניסתו לתפקיד את ההבדל בין ממשלת השמאל היוצאת לממשלה הלאומית הנכנסת. בהחלטה משותפת עם יו"ר ועדת הכספים נקבע שתהליך החזרת מענקי הקורונה לעצמאים יוקפא למשך חודשיים שבמהלכם לא יעוקלו חשבונות החייבים. לאחריהם יוכלו החייבים לפרוס את חובם למשך שנים עשר חודשים ואולי אף יותר.
החמלה ואהבת האדם שגילתה הממשלה הנכנסת בהחלטתה, מבליטה את הדורסנות, הזלזול ושנאת האדם שגילתה הממשלה הקודמת בכלל, וכלפי העסקים שנפגעו בקורונה בפרט. ואין זה מקרה שדווקא סמוטריץ' וגפני הם אלו שהובילו מהלך מתבקש ואנושי זה. הדבר נובע מאמונתם ודרכם, והוא שמסביר גם את חוסר הפתעה בהתנהלותם הזחוחה והבוטה של שר האוצר הקודם ועושי דברו.
ההבדל בין הגישות, זו האנושית של המחנה הלאומי וזו האידיאית של השמאל, נובעת משתי סיבות עיקריות. האחת, הצורך הכפייתי של השמאל בשליטה וכוח, והשנייה, התפיסה האוניברסלית שבה דוגל השמאל לעומת המחשבה הלאומית של הימין.
את הגישה הראשונה אפיין פרופ' עזרה זהר בספרו "בצבת המשטר – מדוע אף אחד לא קם" (1974), בהתייחסו למצוקת הטלפונים שהייתה באותם שנים, ושנעלמה בתקופת ממשלות "הליכוד". זהר תיאר כיצד התקנת קו טלפון עלתה פי-60 מארה"ב, וההמתנה לקו ארכה כמעט עשור, והוסיף: "נושא זה [הטלפונים] ממקד בצורה בולטת את המצב השורר במדינה בתחומים רבים: אי התחשבות בציבור וזלזול בצרכיו… משטר של אי-שוויון, העדפות, פרוטקציוניזם ו"הטבות"; תלות האזרח בשלטון הכל יכול ובסיכום: העדפת האינטרסים של השכבה השלטת על טובת הכלל".
הודות לממשלה היוצאת זכו אזרחי ישראל הצעירים לטעום מעט מהחוויות שתיאר זהר, ושהיו מנת חלקם של הוריהם מאז הקמת המדינה ועד למהפך של 77'. ולימים האלו שאפה ממשלת השינוי להחזיר את ישראל וגם פעלה כך. הנפוטיזם שבו נקטו יאיר לפיד, תמר זנדברג וחבריהם לממשלה, שהוא מאפיין הבולט בקומוניזם ובשמאל, היה רק המבוא לקראת החזרת המדינה לימי "צבת המשטר". וכל הטוב הזה נפסק באבחה אחת עם הקמת ממשלת נתניהו השישית. וזה קשה.
מעל הצורך הקמאי הזה הטבוע בשמאל, נמצאת קומה נוספת והיא האוטופיה המצטיירת בדמיונותיו ונרקמת במוחו הקודח. בעולם הקסום והאידיאלי הזה כולם שווים, חוץ מאלו שאמורים לשמור על השוויון. הם שווים יותר, או "מועדפים" כלשונו של זהר.
השוויון הנכסף הוא גם בין העמים. כך שאין הבדל בין זכויות הערבים על הארץ לבין זכויות היהודים. האוניברסליות המדריכה את השמאל היא שמאפשרת למצפונו להיות שקט ורגוע כאשר הוא גורם עוול. הדוגמה הבולטת לכך היא ההשוואה של מתנגדי הרפורמה במערכת המשפט (מערכת שהפכה למוצב קדמי של השמאל), לבין גירוש היהודים מגוש קטיף. כלומר, השמאל אינו רואה במגורשים בני אדם, אלא אובייקט חסר רגש, או סטטיסט. בעיניו, פגיעה באידיאל נשגב משולה להחרבת ביתו של אדם.
מערכת המשפט בישראל מייצגת גישה אוניברסלית המקדשת, כביכול, זכויות אדם. כדאי להזכיר שגישה זו עלתה בחייהם של יהודים רבים שזכותם הבסיסית לחיות נגרסה בגלגלי השיניים של בג"ץ. בשמם של ערכים נוצריים העדיפו השופטים בירושלים את רווחת הרוצחים על פני חיי יהודים.
אל מול כל אלה ניצב המחנה הלאומי הפועל ברוח משנתו החברתית של ז'בוטינסקי, שבה "כל יחיד הוא מלך". המוסר היהודי, שבו דוגל המחנה הלאומי, אינו דורס את היחיד בשם רעיונות נשגבים. המוסרנות שמדריכה את השמאל, לעומת זאת, מובילה לשנאת אדם. ולשנאה עצמית. עליה כתב ההיסטוריון שמעון דובנוב בעניין המרקסיסטים היהודים, שהתנגדו להגדרה עצמית ליהודים, ותמכו בהענקתה ללאומים אחרים, כך: "כמה צריך לשנוא עצמו יהודי המכיר בזכות כל אומה ולשון להגדרה עצמית, אבל מפקפק בה ומגביל אותה לגבי עמו הוא, אשר 'הגדרתו העצמית' החלה לפני 3,000 שנה".
