פסק דינו של בית המשפט העליון מאתמול (ד'), ברוב של עשרה שופטים נגד אחד, אשר פסל את דרעי מלשמש כשר, מושתת במידה רבה על הקביעה לפיה במהלך הטיעונים לעונש בתיקו האחרון התחייב דרעי לפרוש מהפוליטיקה. השופטים נמנעו אמנם מלקבוע האם מדובר היה בהתחייבות נצחית או בהתחייבות זמנית, אך הבהירו היטב כי לשיטתם פרישה למשך תקופה של כשנה אינה מהווה קיום של ההתחייבות. מי שנתן להתחייבות הזו משקל משמעותי מאוד הם ללא ספק אותם שופטים שפסלו את מינויו של דרעי מכוח דוקטרינת "ההשתק השיפוטי". לשיטתם, עצם מתן ההתחייבות מהווה מחסום בלתי עביר בפני דרעי בדרכו חזרה אל שולחן הממשלה. אולם, גם השופטים שהעדיפו לנמק את הפסילה בעילת אי הסבירות, עשו זאת תוך שהם תומכים את אי סבירותו של המינוי בין היתר באותה ההתחייבות.
אך, האם באמת נתן דרעי התחייבות שכזו? דרעי עצמו טען כמובן שלא היו דברים מעולם. בדיון בבג"ץ אף חידד סנגורו נבות תל צור את הדברים, וטען שהמהלך בו נקט דרעי היה אך ורק התפטרות מהכנסת ה-24, הא ותו לא. אולם, באופן מעט מוזר מי שהצטרף לעמדה זו היה מנהל מחלקת הבג"צים בפרקליטות המדינה, עו"ד ענר הלמן, שייצג בדיון את היועצת המשפטית לממשלה ואת הפרקליטות. הצטרפותו של הלמן לעמדה זו היתה לכאורה מעט מוזרה, משום שעמדת היועמ"שית, עליה הגן הלמן באופן מרשים מאוד, היתה שיש לפסול את מינויו של דרעי. ממילא, נוח היה לו לכאורה להצטרף לטענה. אך הלמן, ביושר, סירב לעשות זאת.
מדוע? כדי להבין זאת צריך לחזור לחתימת הסדר הטיעון בין דרעי לפרקליטות לפני כשנה. במסגרת ההסדר הגיעו הצדדים להסכמה בשורת נושאים, אולם נושא אחד נשאר "פתוח" – סוגיית הקלון. כאשר נבחר ציבור מורשע בפלילים, צריך בית המשפט לקבוע, לבקשת היועמ"ש, האם דבק במעשיו קלון. במידה שנקבע כי דבק קלון במעשים, נדרש נבחר הציבור לעזוב את תפקידו. לכאורה יכלו הצדדים להגיע לבית משפט השלום, ולאחר הצגת ההסכם ואישורו לבקש מבית המשפט לקבוע האם דבק במעשה קלון או לא. כל צד יטען את טענותיו והשופט יכריע. אולם, דרעי העדיף להימנע באותו שלב מהכרעה בנושא. על כן, הוא העדיף להתפטר מהכנסת בזמן, כך שבעומדו בפני בית משפט השלום הוא כבר לא יהיה נבחר ציבור. ואם הוא לא נבחר ציבור – אין דיון בקלון. כמובן שלפני שנקט במהלך דאג דרעי לוודא שהפרקליטות לא תתעקש בכל זאת לקיים דיון בקלון, אך לאחר שהעניין הובטח התפטר דרעי מהכנסת.
אולם, כאשר הגיעו הצדדים לאולם בית משפט השלום קרה דבר מה נוסף. אז, לא לגמרי ברור מדוע, הציג עורך הדין מטעם התביעה את התפטרותו של דרעי לא רק כנסיבה המייתרת את הצורך לדון בקלון, אלא גם כנימוק לכך שיש לאשר את הסדר הטיעון כולו. התובע אף לא הסתפק בכך, וציין במפורש שדרעי "פרש מהחיים הפוליטיים". ואילו דרעי וסנגורו תל צור אשר ישבו באולם וידעו שאין בכוונת דרעי לפרוש מהפוליטיקה, בחרו שלא לתקן זאת. לא זו אף זו, בדבריהם הם בבית המשפט אף חיזקו הסנגור ודרעי את הרושם לפיו יו"ר ש"ס פורש מעיסוק פוליטי פעיל. התוצאה היא שבנימוקי גזר הדין הזכיר במפורש השופט שמואל הרבסט את הפרישה וההתחייבות כנימוק מרכזי מאוד בשיקול הדעת המוביל אותו לאשר את ההסדר. זאת כשהוא מפרט את תהליך "התשובה" שעבר דרעי, המצדיק לשיטתו את ההקלה בעונש.
התוצאה היא שדרעי אמנם לא התכוון להתחייב במפורש לפרוש מהפוליטיקה, אך בסופו של דבר הרושם שנוצר שישנה התחייבות כזו, רושם שעליו אחראים גם דרעי ועורך דינו, מצא ביטוי משמעותי באישור הסדר הטיעון. ניתן אפילו לשער כי בזמן אמת העדיפו דרעי וסנגורו לא לחטט בנושא, ובטח שלא לגרום לשופט לברר לעומק האם באמת ניתנה התחייבות ברוח זו. כעת השאלה היא האם התנהגות שכזו שקולה להתחייבות של ממש, וספק אם ניתן לענות לה תשובה אחת ברורה וחד משמעית.
