על מי שמבקש לנצל עד תום את הרגע הנוכחי ולסחוט את כל הרווחים שטמונים ברגע הנוכחי, נגזר שגם ההשפעה שלו תוגבל לגבולות הצרים של הרגע הנוכחי
אחד מתפקידיה הגדולים של ההגות הפוליטית השמרנית הוא לנפץ את האשליה הזאת. בלב ההגות השמרנית עומדת צניעות אפיסטמולוגית. העתיד הוא מסתורין מוחלט, והוא מחוץ לטווח השליטה שלנו. כך אפשר להבין את האינטואיציה השמרנית: הזמן שונה באופן מהותי מן המרחב. לכן ניתן לפצח את חוקי הפיזיקה, אבל לעולם לא נבין את סודותיה של ההיסטוריה. יוצא מכאן שאנחנו לא יכולים לחזות את העתיד, בטח לא להנדס אותו.
כאשר פרידריך האייק, אחד ההוגים המרכזיים שהשפיעו על המחשבה השמרנית במאה העשרים, הסביר מדוע העתיד מצוי מחוץ לטווח השליטה שלנו, הוא הצביע על כך שלא רק שאנחנו לא יכולים לחזות את התנהגותם של שחקנים אחרים בזירה, אנחנו לא יכולים לחזות גם את התוצאות של ההתנהגות שלנו עצמנו. כאשר מנהיג פוליטי נוקט פעולה שמטרתה לשנות את העתיד, עליו לדעת שני דברים: הפעולה שלו אכן תשנה את המציאות, אבל הוא לא יכול לחזות כיצד היא תשנה את המציאות. אנחנו לא יכולים לחזות בצורה אמינה את השרשרת הסיבתית המלאה שתתרחש בעקבות הפעולות שלנו. יותר מכך, לא רק שאנחנו לא יכולים לחזות את התוצאות של הפעולות שלנו, אנחנו גם לא יכולים לחזות את ההשלכות הלא מתכוננות של הפעולות שלנו. וזאת יש לדעת: תמיד ישנן השלכות לא מתוכננות.
מהפכת האינטרנט, למשל, נולדה בשנות התשעים, ואיתה נולדה הנבואה שהטכנולוגיה החדשה תהפוך את העולם לדמוקרטי יותר. התחזית הייתה פשוטה ומתבקשת: האינטרנט מייצר דמוקרטיזציה של הידע, והזמינות החופשית של האמת, שנגישה כעת לכולם באופן שוויוני, תבטל את המבנים ההיררכיים ותקדם שוויון, חירות ודמוקרטיה. בתוך עשרים שנה התגלה שהאינטרנט אכן יצר דמוקרטיזציה של האינפורמציה, אך הוא יצר גם דמוקרטיזציה של דיסאינפורמציה. בעקבות זאת, תיאוריות קונספירציה שבעבר רחשו בשוליים התימהוניים של החברה, נדדו למרכז. במקום תפוצה רחבה של האמת, קיבלנו תפוצה רחבה של שקרים. אף אחד לא חזה את זה, ספק אם מישהו היה יכול לחזות את זה.
אדמונד ברק, האב המייסד של השמרנות, המשיל את המורכבות הגדולה של המציאות, שאיננה ניתנת לפענוח, לשעון עתיק מרובה קפיצים וגלגלי שיניים. הניסיון להזיז משהו במציאות משול לניסיון להוציא מרכיב אחד מתוך השעון. מהר מאוד יתגלה שהשעון כולו, על שלל חלקיו וברגיו, מתפרק לנו בין הידיים. שינויים שאמורים לקדם את המציאות, לעיתים מפרקים אותה.
הגלולה למניעת היריון הומצאה בשנות השישים והשתלבה היטב עם הערכים הליברליים של התקופה. היא חימשה את הליברליזם החדש והחופשי באפשרויות חדשות שהאיצו תהליכים של התארכות חיי הרווקות, דחיית הקמת המשפחה והגברת השליטה על גודל המשפחה. כל אלו יצרו מציאות חדשה מאוד במדינות אירופה: המשפחות הלכו וקטנו, הגיל הממוצע של האזרחים הלך וגדל. כעבור כמה שנים, ההזדקנות של אירופה יצרה צורך במהגרים צעירים שיתפסו את מקומם של כל אלו שלא נולדו. על פי רוב, המהגרים, שמגיעים מאסיה, אפריקה והמזרח התיכון, מגיעים אל תוך אירופה הליברלית מצוידים בערכים שאינם אירופיים ואינם ליברליים. המהגרים הללו יצרו בהלה בחלקים מסוימים באירופה, וזו הובילה לעלייה דרמטית של הימין הרדיקלי והאנטי־ליברלי.
האם בזמן אמת מישהו יכול היה לקשור בין המצאת הגלולה לעליית הימין הקיצוני? האם מישהו חזה שמימוש של ערכים ליברליים יחולל תהליך של סיבה ותוצאה שבקצה שלו נגיע להזדקנות, הגירה, ולבסוף לעליית הימין הרדיקלי ופגיעה בערכים הליברליים?
בשנת 1992 חוקקה הכנסת את חוק הבחירה הישירה, שקבע שאזרחי ישראל יבחרו את ראש הממשלה באופן ישיר. טובי מדעני המדינה מטובי מכוני המחקר שקדו שנים ארוכות על החוק הזה, שבא לעולם כדי לפתור את בעיית חוסר המשילות וחוסר היציבות שאפיינה ממשלות וקואליציות בישראל. מנסחי החוק הניחו שאם ראש הממשלה ייבחר ישירות על ידי העם, שלטונו לא יהיה תלוי באחרון חברי הכנסת של הקואליציה, וכתוצאה מכך תגבר המשילות ויפחת מספרם של המשברים הקואליציוניים.
אבל המחוקקים לא הביאו בחשבון את "חוק ההשלכות הלא מתוכננות". בפועל, החוק החדש מוטט את המפלגות הגדולות. זאת משום שאזרחים הלכו לקלפי והצביעו בפתק אחד עבור ראש הממשלה, ובפתק השני עבור מפלגת הבוטיק שייצגה בצורה מדויקת יותר את נטיות ליבם ואת האינטרסים שלהם. התכווצותן של המפלגות הגדולות גרמה לכך שראש הממשלה נבחר אומנם בצורה ישירה על ידי העם, אבל הוא נדרש לנהל קואליציה שאין במרכזה מפלגה גדולה שנמצאת בשליטתו. וכך, במקום זינוק במשילות קיבלנו פגיעה במשילות, במקום יציבות פוליטית קיבלנו התגברות של הזעזועים הפוליטיים. התוצאה של הרפורמה הייתה הפוכה מכוונותיהם הטובות של מחולליה.
שלוש הדוגמאות הללו, שלקוחות משלושה תחומים שונים – טכנולוגיה, ערכים ופוליטיקה – ממחישות יחד את העובדה המבהילה שההיסטוריה איננה מתנהגת כפי שאנחנו מצפים ממנה להתנהג. ההשפעה העתידית העיקרית של הפעולות שלנו תגיע בעיקר מההשלכות הלא מתוכננות שלהן. ומכיוון שאנחנו לא יכולים, בהגדרה, לחזות את ההשלכות הלא מתוכננות של הפעולות שלנו, אנחנו לא יכולים, בהגדרה, לחזות את התוצאות של הפעולות שלנו.
האשליה שלפיה העתיד מצוי בשליטתנו ושאפשר לעצב באופן רציונלי, על פי הציפיות שלנו, את כל מה שעתיד להתרחש, היא כזו שקשה להשתחרר ממנה. החיים המודרניים מעניקים לבני אדם עוצמה רבה כל כך, והם מפתים את התודעה להאמין שיש לנו עוצמות שאין לנו. השמאל הרדיקלי לא רק מאמין באשליה הזאת, הוא עשה ממנה אידיאולוגיה. הוא מאמין שאנחנו יכולים לחזות את כל השרשרת הסיבתית שתיווצר בעקבות הפעולות שלנו, ולפיכך אנחנו יכולים לתכנן באופן רציונלי את העתיד ולהנדס אותו. תפקידה ההיסטורי של המחשבה השמרנית הוא להטמיע במנהיגות הפוליטית את הצניעות הנדרשת כדי לעמוד בפיתוי של הכוח. להטמיע את ההבנה שההיסטוריה איננה פיזיקה, הזמן הוא לא המרחב, לא פיצחנו את חוקי ההיסטוריה והעתיד נמצא מחוץ לטווח השליטה שלנו.
הצניעות האפיסטמולוגית הזאת, שמאפיינת את המחשבה השמרנית, לא צריכה לייאש או לתסכל. מנהיגים שמרנים יכולים לפעול במציאות ולנסות לשנות אותה. אך הם צריכים לעשות זאת בזהירות, בצניעות ובפרגמטיות.
הרפורמה המשפטית של השר יריב לוין, במתכונתה הנוכחית, עשויה להתגלות כרפורמה מסוכנת. והתגובה הזועמת של השמאל עשויה להסתיר את הסיבה שבגללה היא מסוכנת. הרפורמה הזו איננה מסוכנת משום שהיא מאיימת על הערכים הליברליים של השמאל, אלא משום שהיא נוגדת את המחשבה השמרנית של הימין. זוהי רפורמה דרמטית, מהירה ורדיקלית, שאכן עומדת לשנות את המציאות. אבל למי שמוביל אותה כדאי שלא ליפול לאשליה שאנחנו יכולים לחזות את כל התוצאות וההשלכות שלה. חלק מההשלכות הללו עשויות להתגלות כהרסניות במיוחד. מה יהיו ההשלכות הללו? אנחנו לא יודעים, אנחנו יכולים רק לנסות לנחש. הנה שני ניחושים אפשריים:
בחילופי השלטון הבאים, הפעולה הראשונה שתעשה הממשלה החדשה תהיה ביטול מוחלט של הרפורמה. מטבע הדברים, כשממשלת ימין תשוב לשלטון היא תחדש שוב את הרפורמה, ואז, כשהמרכז־שמאל יתפוס שוב את השלטון, הוא שוב יבטל את הרפורמה ויחוקק רפורמה משל עצמו, וחוזר חלילה. מדינת ישראל עלולה להיכנס לעידן שבו בכל פעם שאחד הצדדים עולה לשלטון, הוא לא משנה את החוקים, הוא משנה את החוקה. הוא לא משנה את סגנון המשחק, הוא משנה את עצם המשחק. אם זה יקרה, ישראל תפסיק להיות מדינה בעלת משטר יציב שמדי כמה שנים יש בו חילופי שלטון. תחת זאת היא תהיה למדינה לא יציבה, משום שמדי כמה שנים לא יהיו חילופי שלטון אלא חילופי משטר. מי שמאמין כיום שהרפורמה תייצב את המערכת, עלול לגלות את חוק ההשלכות הלא מתוכננות. מה שאמור להעניק יציבות למערכת, עשוי להתניע שרשרת סיבתית שתביא לפירוקה המוחלט.
אישית אני סבור שלהתממשות התרחיש הזה יש סבירות גבוהה. אך האם יש ודאות שזו הדינמיקה שתיווצר? בכלל לא. ייתכן שגם לאחר חילופי שלטון, הממשלה העתידית תבחר שלא לבטל את הרפורמה. ייתכן מאוד שהממשלה הזו לא תמהר לוותר על הכוח חסר הבלמים המוסדיים שנפל לידיה. במקום לוותר על העוצמה הפוליטית הרבה שהרפורמה מעניקה לפוליטיקאים, הממשלה הבאה תשתמש בה כדי לרסק את כל מה שיקר למצביעי הממשלה הנוכחית.
האם שני התרחישים הללו ממצים את כל מה שיכול להיות? ודאי שלא. ככל הנראה, ההשלכות הלא מתוכננות של רפורמת לוין במתכונתה הנוכחית, יהיו כאלה שאנחנו לא מסוגלים מנקודת הזמן הזאת לצפות או לחשב. הרפורמה המוצעת תוביל כנראה למינוי שופטים שמרנים, אבל הרפורמה עצמה איננה רפורמה שמרנית. שמרנים מבינים שההיסטוריה נוטה להעניש את מי שסבור שהוא מבין אותה ויכול להנדס אותה.
כיצד קרה שהימין משחזר את צורת החשיבה של השמאל? מדוע במקום להציע חלופה ליהירות של השמאל הרדיקלי, משכפלים אותה? מי שיקשיב לשיח הציבורי הרווח כעת בימין, ימצא בקלות את התשובה. הצידוק המרכזי למהירות, לרדיקליות ולמהפכנות של רפורמת לוין, הוא הרדיקליות והמהפכנות של המהפכה החוקתית של אהרן ברק. כך נשמע הטמפרמנט הרווח: ברק רוקן את הכנסת מכוחה, אנחנו נרוקן בחזרה את בית המשפט העליון מכוחו. הם יצרו הפללה של ההתנהגות הפוליטית, אנחנו נביא לפוליטיזציה של ההתנהגות המשפטית. המהפכה החוקתית סירסה את הכוח של הבוחר, אנחנו נשתק את הכוח של השופט. הצידוק לכל מה שהמערכת הפוליטית עומדת לעשות למערכת המשפטית טמון בכל מה שהמערכת המשפטית עשתה כבר למערכת הפוליטית. אין כאן שמרנות, יש כאן נקמנות. ההבדל בין נקמנות לשמרנות בהקשר הזה הוא פשוט: נקמנות היא ניסיון לתקן את העבר, שמרנות היא ניסיון להגן על העתיד.
מרבית הישראלים מאמינים בעת ובעונה אחת בשני עקרונות: הם מאמינים שהעם הוא הריבון, ולכן תפקידו של השלטון לממש את רצון העם, והם גם מאמינים שבני האדם נבראו בצלם א־לוהים, ושיש להם חירויות בסיסיות שצריכות להיות מוגנות מפני התערבות של השלטון. כלומר, אנחנו רוצים שהאזרחים ישלטו במנגנונים של המדינה, אבל אנחנו לא רוצים שהמנגנונים של המדינה ישלטו בצורה מלאה על החיים של האזרחים.
בין שני העקרונות הללו שורר מתח מובנה, ואחת ההברקות הגדולות של המחשבה המדינית המודרנית היא שאת המתח בין העקרונות צריך למסד. להפוך את המתח בין העקרונות למתח בין מוסדות. לכל אחד מהעקרונות הללו יש מוסד משלו שמבטא ומייצג אותו. שלטון העם מתבטא דרך הכרעות הכנסת, זכויות האדם מוגנות על ידי בית המשפט העליון. וכך, המתח שבין רצון העם לזכויות האדם מתבטא במתח שבין הכנסת לבית המשפט העליון. האינטרס העליון של האזרחים שמאמינים בעת ובעונה אחת בשני העקרונות הללו, הוא שיתקיים מתח כואב ולא פתור בין שני המוסדות הללו.
המתח בין הכרעות הכנסת לפסיקות ביהמ"ש העליון, הוא המתח שבין רצון העם לזכויות האדם. והאינטרס העליון של האזרחים שמאמינים בשני העקרונות הללו, הוא שהמתח דווקא יתקיים
יש כאן גם עניין פסיכולוגי. בני האדם לא אוהבים מתחים בלתי פתורים, ולכן כשמופיע מתח מופיעה יחד איתו גם משאלה: לפתור אותו. והדרך לפתור מתח היא להכריע אותו. והנה יש כאן מתח, מתח בין שני עקרונות שרובנו מאמינים בהם, שלטון העם וזכויות העם, והמתח הזה מיוצג כמתח בין שני מוסדות, וזהו מתח קשה וכואב, ולכן מיד מופיעה המשאלה לפתור אותו על ידי הכרעה שלו.
המהפכה של ברק ביקשה לממש את המשאלה הזאת ולהכריע את המתח. הדרך שלה לעשות זאת הייתה להעניק לבית המשפט העליון שליטה על ההחלטות של הכנסת. הרפורמה של לוין מבקשת גם היא להכריע את המתח, בדרך ההפוכה: להעניק לכנסת שליטה על בית המשפט העליון. אבל האינטרס העליון של הישראלים הוא לא להכריע את המתח, אלא לקיים את המתח. אכן, המתח הזה לא נעים; הוא יוצר אי ודאות תמידית ומשיכת חבל בלתי פוסקת בין הצדדים. עבור השופטים ועבור הח"כים זהו כאב ראש תמידי ומציק במיוחד. אבל כאב הראש של השחקנים שלמעלה, מבטיח את החירות והשגשוג של האזרחים שלמטה. האינטרס שלנו, של האזרחים, הוא לא להכריע את המתח, אלא למצוא את ההסדר החכם שיתחזק וישמר את עצם המתח.
הנרטיב השגור מוכר לכם: "הם", שלא הצליחו להיבחר, העתיקו את הכוח אל המוסד שלא נבחר. "הם", שלא הצליחו לשכנע את העם, מבטלים בכלים משפטיים את ההכרעה של העם. וכגודל העוול שעשה השמאל לימין, כך גודל פעולת הנגד שעושה הימין לשמאל. ובמקום לפעול לשיקום המתח שהופר, הוא פועל לשכפול ההפרה של המתח. רק במקום שהמתח יופר לטובת המערכת המשפטית, הוא יופר לטובת המערכת הפוליטית. וכאן מופיעה הבעיה השנייה שיש ברפורמת לוין (במתכונתה הנוכחית): לא רק שהיא לא שמרנית, היא גם לא לאומית.
אחד המאפיינים הבולטים של צורת המחשבה הטיפוסית של שחקן פוליטי שחי באקלים הפוליטי הנוכחי של הקיטוב הרעיל, הוא התחושה החזקה שלפיה תבוסת המחנה היריב היא הצלחה למחנה שלו. זוהי עצלנות מחשבתית שמאפיינת כיום אזרחים ברחבי העולם המערבי: אם היריב הפוליטי שלי מתעב רעיון כלשהו, כנראה זהו רעיון טוב. זאת פוליטיקה שבטית, שמניחה במובלע שהכישלון של השבט השני חשוב מההצלחה של המדינה, או לחלופין, שהתבוסה של השבט היריב היא עצמה הצלחה של המדינה. אבל חשיבה לאומית צריכה להשתחרר מחשיבה שבטית. לא צריך למדוד החלטה בהתאם למידה שבה היריב הפוליטי אוהד או מתעב אותה. כשם שאדם שמרן אינו שואף לנקמנות ולתיקון העבר אלא להגנה על העתיד, כך אדם לאומי לא שואף לתבוסת חלק מהעם, אלא להצלחה של כל העם.
החטא הקדמון של מהפכת ברק הוא שהיא נעשתה בשקט, ובשלבים הראשונים כמעט בחשאיות. באופן מוזר זאת הייתה מהפכה שהתגלתה רק כמה שנים אחרי התרחשותה. ואם החטא הקדמון של המהפכה החוקתית הקודמת היה שהיא נעשתה בשקט, החטא של המהפכה הנוכחית הוא שהיא נעשית ברעש, בהתרסה, תוך הכרזת מלחמה.
ישראל צריכה תיקון חוקתי שהוא שמרני וגם לאומי. ואיך נראה תיקון כזה? אין בו החשאיות של ברק ואין בו הלוחמנות של לוין. בין השקט של המהפכה החוקתית הישנה והרעש של המהפכה החוקתית החדשה, קיימת דרך המלך של הידברות שמוליכה להסכמה. כאן חשוב להדגיש משהו שעלול להתפספס: ברגע הקשה הנוכחי טמונה הזדמנות גדולה. ברחבי העם מתפשטת הסכמה שלפיה יש לתקן את היחסים בין המערכות, הפוליטית והמשפטית. ההבנה הזאת צמחה במשך שנים רבות והגיעה להבשלה בימים אלה. ההישג התודעתי הזה הוא הישג אינטלקטואלי של הימין, שהצליח לשכנע רבים מחוץ למחנה שלו שהמהפכה החוקתית של ברק דיללה את האזרחים מבעלות על גורלם.
הממשלה החדשה תנהג בחכמה אם תפעל לממש את ההישג ההסברתי של הימין, ולא לפנות נגדו. היא יכולה לזנק על ההזדמנות שנוצרה ולהגיע לתיקון מתוך הסכמה של מרבית העם, במקום למחוץ את הישג הימין ולהשיג תיקון שיביס חצי מהעם.
אלו שני העקרונות של רפורמה שהיא לאומית ושמרנית: היא נעשית בהסכמה והיא נעשית בזהירות. והתוצאה, כאמור, תהיה רפורמה שלא תכריע את המתח שבין המוסדות אלא תשקם את המתח ותקיים אותו.
הניצחון הגדול של הימין בבחירות האחרונות הוא גם המבחן הגדול של הימין. והמבחן הגדול של הימין צריך להימדד על פי הערכים של הימין עצמו. שני הערכים המובילים של הימין, לאומיות ושמרנות, עלולים להידרס על ידי רפורמה שהיא לא שמרנית ולא לאומית. היא מהמרת על העתיד בהנחה יהירה שהיא יכולה לחזות אותו, והיא מביסה חצי מהעם תחת היומרה שהיא מייצגת אותו.
אבל הרפורמה המוצעת, במתכונת הנוכחית שלה, לא רק שאיננה שמרנית ולא רק שאיננה לאומית, היא עלולה להתגלות גם כבלתי אפקטיבית. שימו לב להתנגדות הרבה שהיא מייצרת. זו התנגדות כל כך נרחבת וכל כך גדולה, עד שהיא כמעט מבטיחה שהיא תבוטל בחילופי השלטון העתידיים. ואם מישהו מרגיש שהוא יודע את העתיד ולכן משוכנע שלעולם לא יהיו חילופי שלטון, אז שיהרהר לפחות באפשרות שבעתיד הקרוב או הרחוק יהיה רגע שבו תקומתה של קואליציית ימין תהיה תלויה בהצטרפות של מפלגה מהמרכז. בסבירות לא נמוכה, התנאי המרכזי שהמפלגה הזאת תציב להצטרפות הוא תיקונים חדים ברפורמה המשפטית. במילים אחרות: רפורמה מהירה ורדיקלית שלא נעשית בהסכמה, לא תחזיק מעמד לאורך זמן ולא תשנה באופן קבוע ויציב את המשטר בישראל.
הימין ניצח בבחירות. ובתוך הניצחון טמון הפיתוי הגדול: מה עושים עם הניצחון, איך משתמשים בו, כיצד ממנפים אותו. מול המנצחים ניצבות שתי אפשרויות: לחלץ את המקסימום האפשרי מהרגע הנוכחי, או לתקן באופן ארוך טווח את המשטר בישראל. אבל אי אפשר לעשות את שניהם יחד. לא ניתן להביא לתיקון של המשטר, תיקון שיחזיק מעמד לאורך זמן, ללא הסכמה לאומית רחבה. על מי שמבקש לנצל עד תום את הרגע הנוכחי ולסחוט את כל הרווחים שטמונים ברגע הנוכחי, נגזר שגם ההשפעה שלו תהיה מוגבלת לגבולות הצרים של הרגע הנוכחי.
העם בחר ימין ולכן מגיע לעם שלטון ימין, כלומר שלטון של ערכים ימניים: השמרנות והלאומיות. זהו שלטון שיש בו הצניעות המאפיינת את השמרנות כשהיא במיטבה, ויש בו העל־מגזריות שמאפיינת את הלאומיות כשהיא במיטבה. אבל אם המנצחים ימשלו כשהם מצוידים ביהירות, מתוך תחושה שיש להם שליטה על העתיד של ישראל ומתוך נקמנות כלפי שאר השבטים של ישראל, אנחנו עשויים לגלות שבמקום שהימין תפס את השלטון, השלטון תפס את הימין, ושההשפעות המהפנטות של הכוח סנוורו את הימין וגרמו לו להפנות עורף לערכי היסוד שלו עצמו.
ניצבת לפנינו הזדמנות גדולה: חלקים רחבים בעם רוצים תיקון. אם ממשלת ישראל תזנק על ההזדמנות ותפעל מתוך נאמנות לערכי הימין, כלומר מתוך צניעות כלפי העתיד ואהבה כלפי העם, עשוי להיות כאן תיקון עמוק שיחזיק מעמד לאורך זמן. מתוך הערכים הללו ניתן להגיע לתיקון בהסכמה רחבה, תיקון שלא יכריע את המתח בין המוסדות אלא יקיים אותו. אם הממשלה הנוכחית תנהג באופן הזה, זו תהיה עדות לכך שכשהימין שולט גם ערכי הימין שולטים, וזו תהיה ההוכחה לכך שהימין שעלה לשלטון ראוי לשלטון. 
